צריך להסתכל למציאות בעיניים ולהודות ששום דבר פה לא תקין. שכל דבר שמביטים עליו – מייאש, מתסכל, מטריד. מההדחה של מפקד מחוז תל־אביב עמי אשד ונאומו החריף, ועד לחקיקה השערורייתית שעברה השבוע בכנסת. הכל מושחת, פרסונלי, מופקר, רקוב וחסר מעצורים.
שום דבר טוב לא מאיים עלינו, נהג לומר ליברמן, בזמנים שעוד האמנו שיכול להיות טוב. אבל התחושה השבוע – בעקבות התגברות המתיחות הביטחונית; הפיגועים ונפילתם של שני לוחמי צה"ל; המבצע בג'נין; נאומו של אשד על כך שהודח על רקע פוליטי כי סירב לשבור ראשים ולרסק עצמות; המשך החקיקה החד־צדדית, והזיגזוג הפחדני והעלוב של מילצ'ן בעדותו בברייטון – היא שהגענו לשם. לנקודה הזאת שבה באמת אין שום דבר טוב שמחכה לנו. שלא נותר גוף אחד, רשות אחת, שניתן לסמוך עליו.
אפילו המחאה שחזרה השבוע לרחובות במלוא עוצמתה לא באמת הצליחה להרים את הראש מעל הסחי. נראה שחזרנו כמה חודשים אחורה. להתחלה. שאנחנו באותו מקום שבו היינו בינואר, כשבקואליציה שיגשגה תחושת כוח בלתי מוגבל, ביטחון נואל ש־64 המנדטים שלהם מעניקים לגיטימציה לעשות כל מה שבא להם.
ביום שני יצאה המחאה במטרה לחסום את נתב"ג. ברביעי בלילה, באופן ספונטני אחרי התפטרות אשד, היא ניסתה לשחזר את האירוע בלילה שבו פוטר גלנט. נראה שמה שהיה יותר המוני, הופך להיות יותר רדיקלי. יש מי שטוענים שזאת הבעיה של המחאה, שהיא לא מצליחה להגיע למספרים שהגיעה פעם ולכן הופכת יותר ויותר קיצונית. גם אם זה נכון, השאלה היא מה קדם למה: האם בגלל הקיצוניות המחאה מרחיקה אנשים, או מאחר ויש פחות אנשים היא מביאה אנשים שכופים עליה יותר קיצוניות.
חסימת נתיבי איילון ביום רביעי הייתה ניסיון לשחזר את הלילה של אירועי גלנט. הנאום של אשד היה מכונן, ונתן תמונה מפחידה על האופן שבה הופכת דמוקרטיה לדיקטטורה. "ההדחה של אשד מלמדת יותר על המדיחים מאשר על המודח", אמר לי השבוע המפכ"ל לשעבר משה קראדי. "עבריין מורשע שהשתלט השתלטות עוינת על משטרת ישראל ולקח אותה בשבי. הוא פיתה את המפכ"ל התמים בתרגיל 'כיפה אדומה' המוכר בעולם העברייני כדי להרחיק מפקד בעל חוט שדרה ש'חטא' באמירת אמת מקצועית, כשביצע את האיזונים הנכונים בין החופש להביע מחאה לבין הצורך לשמור על צירים פתוחים".
קראדי טען שאמנם המפכ"ל היה מראש במערכת יחסים רעועה עם ניצב אשד, אבל הוא טעה כששיתף את השר בתהליך קבלת ההחלטות בעניין הזה וגרם לוורטיגו של האירוע. אם אנחנו חפצים במשטרה עצמאית במדינה דמוקרטית, הוא אמר, אז חבריו של אשד צריכים להבין שהם הבאים בתור. אם לא יגלו עצמאות מחשבתית ומבצעית – גורלם יהיה דומה.
כל זה מוכר עד כאב מאירוע גלנט, שר הביטחון שאמר את האמת המקצועית שלו, ופוטר על ידי ראש הממשלה אחרי הלחצים של לוין ובני בריתו. אלא שכמו שאמר הפילוסוף הרקליטוס, אי־אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים. שום דבר לא נשאר כפי שהוא. זה לא אותו נהר, לא אותו אדם. ואכן, המחאה בעקבות נאום אשד הייתה עוצמתית ובעיקר אלימה הרבה יותר מכפי שנדרש.
אבל זה לא דומה לאירוע גלנט. השיחות בבית הנשיא ריככו את המחאה, כפי שהתריעו רבים שיקרה. כך גם האיום מפני החוקים שמועלים עכשיו, שכנראה נראים, ולא תמיד בצדק, פחות נוראיים מכפי שהיו קודמיהם. מה שמוכיח איזו יהירות ושכרון כוח, שלא לומר טיפשות, הביאו את לוין להכריז על בליץ החקיקה בנאומו בינואר, ולא לאמץ את שיטת הפרוסות המיושמת עכשיו בכנסת.
גם הסקרים האחרונים מראים התייצבות של הקואליציה. אולי הפסקת השיחות גרמה לאנשים מהמחנה הימני לחזור הביתה, אלה שהצביעו בבחירות לליכוד ועזבו אותו – חוזרים עכשיו בחזרה.
באופוזיציה טוענים שהדברים שהקואליציה מצליחה לעשות הם בסדר גודל משני. שכבר יותר מחצי שנה הם מתברברים סביב הדברים ובפועל הם עשו מעט מאוד. גם החוק שמאפשר למקורב של דרעי להתמודד בטבריה, חוק הרבנים והחוק לפירוק לשכת עורכי הדין הם מושחתים ושערורייתיים – אבל הם לא מז'וריים. מציינים גם את ההתנהגות המופקרת של ח"כ ואטורי, שסילק את היועצת המשפטית של הכנסת מהמליאה כי אמרה לו שהוא פועל באופן אסור. הכל רקוב, אומרים שם, אבל זה לא מעיד על ההצלחה של הקואליציה.
נכון, צמצום עילת הסבירות שיעלה לקריאה ראשונה בשבוע הבא הוא חוק חשוב, אומר גורם בכיר במחנה הממלכתי, ובכל זאת, מכל מה שהציעה ההפיכה המשטרית זה משני. השוני הגדול הוא, כפי שאמר השבוע שר המשפטים לשעבר גדעון סער, בנאומו במליאה: פעם הם היו משנים את החוקים באמצע המשחק. עכשיו הם משנים את החוקים אחרי שריקת הסיום.
הקואליציה אובססיבית ולא תשתנה כל הקדנציה ברצון שלה לפרק את מערכת המשפט. הם לא יכולים אחרת. אבל במבחן התוצאה, אחרי חצי שנה מאז נאום לוין בתחילת ינואר, הם רחוקים מהמקום שבו היו רוצים להיות. ראשי המחאה, לעומת זאת, מבטיחים החרפה בשבוע הבא. אחרי אירועי השבוע, כולל אתמול, כדאי לקחת את הדברים שלהם ברצינות.
הכל מקצין, נהיה אלים יותר, מושחת יותר, מייאש יותר. ואין פתרון שנראה באופק. אין מי שיעשה סדר, אין מנהיג, אין בעל בית.
במבחן התוצאה, הקואליציה רחוקה מהמקום שבו הייתה רוצה להיות. ראשי המחאה, לעומת זאת, מבטיחים החרפה בשבוע הבא. אחרי אירועי השבוע כדאי לקחת את הדברים שלהם ברצינות. הכל מקצין, נהיה אלים יותר, מושחת יותר, מייאש יותר
