פתאום האופי של הכדורגלן הישראלי הפך למשהו שמנצחים בזכותו.
זה, אם צריך לכנס במשפט, אחד השינויים הדרמטיים, בין שאר התהפוכות, שעברו על הכדורגלן הישראלי בקיץ האחרון. ולצד זה, התדמית שלו עברה פחחות, צביעה, ליטוש, כיוון פרונט. בעיני עצמו, בעינינו ואולי גם בעיני העולם.
תיזכרו רגע בתדמית הנדרסת של הכדורגלן הישראלי לאורך השנים. למשל דמותו של אדיר מיוחס, הרכש של צ'לסי מהסדרה "שחקן זר". כישרוני, ולצד זה טרוד בשיער ובבגדים, סובל מרגשי נחיתות, מתקשה לשמור על חיים מקצועיים, אנגלית שבורה, נלעג, מוקף טיפוסים שמדרדרים אותו. לא פעם, אם שמים את מיוחס בצד, התדמית הייתה אפילו גרועה יותר. עצלן, בליין, מהמר, שכונה, משתרך אחרי חבורת הרצים, אם התעורר בכלל לאימון. תדמית שעשתה עוול לאין־ספור כדורגלים ישראלים רציניים, מקצוענים.
ועכשיו, כלומר בחודשיים האחרונים, רעידת אדמה. אישיותית, תדמיתית.
קצת מוזר לדבר על האופי של הכדורגלן הישראלי כנקודת חוזק. אבל זה מה שמתגבש מולנו. ביורו הצעירות האחרון, וגם במונדיאליטו שלפניו, באנו כנחותים מקצועית לרוב המשחקים. או לכל הפחות לא באנו כעליונים. תחשבו על מי שהשארנו מאחור. גרמניה, צ'כיה, גאורגיה, סנגל, יפן, ברזיל.
ובאמת, הכדורגל שלנו לא גדול משל רוב הנבחרות האלה. הכישרונות שלנו בטח לא עולים על אלו של רובן. ואני לא מדבר על פרמטרים כמו מסורת, הישגים, ניסיון. ובכל זאת אנחנו המשכנו, הם לא. זה קרה לרוב בגלל עניינים כמו אמונה, תשוקה, הקרבה, רצון, מאבק, נחישות, התגייסות. כשמצרפים אותם יחד לחבילה אחת - מקבלים אופי. וכשיש אופי, יש ניצחונות של אופי. מהסוג שבא בדקות ההכרעה, בהארכה, בפנדלים. ברגעים שבהם מתגלה מי עשוי מפלדה. וכשזה קורה, ממשחק למשחק, הכדורגלן הישראלי מתחיל להצטייר פתאום באור אחר. והתדמית שלו משתנה.
יש עוד דרך ארוכה, ברור. אבל משהו חדש התחיל. פתאום אפשר להסתכל על הכדורגלן הישראלי גם אחרת. מדהים שהשינוי הזה מגיע מהדור הצעיר. סיבה נוספת להיות גאים.
מה עדיין צריך ללמוד
הנה עוד רגע בלתי נשכח מגיאורגיה: "...ארץ ציון וירושלים", שירת ההמנון מטפסת לשמיים של באטומי ונבלעת בכפיים היסטריות לפני חצי הגמר מול אנגליה. רימון עשן כחול נזרק. הקהל הישראלי בשגעת. "כל הקבוצה לבוא לפה", צורחים את הגרון. זה רגע שאתה לא יכול שלא להעריך את ההמונים סביבך, שעזבו חיים וטסו יבשת בעקבות אהבה. בעקבות הסיכוי. בעקבות הנבחרת הצעירה.
אולי בגלל זה יש משהו שלא עוזב אותי, וגרם לי להתעצב בשבילם. אתם יודעים מצוין מה זה: כמה הדקות המוזרות שבאו אחרי הנגיחה של מורגן גיבס־ווייט לרשת הישראלית. האנגלים, אחרי שהשיגו את הגול שלהם, עומדים מאחור, בחצי המגרש שלהם, מניעים לרוחב; והנבחרת שלנו, עזבו מסתערת, אפילו לא ניגשת. נותנת לאנגלים לבזבז זמן בהליכה.
אני מנסה למצוא משהו טוב להגיד על הדקות האלה. בכוח מנסה. ואיכשהו שוב מגיע לצעירים שלנו. אלה שגילו משמעת ומילאו בדייקנות, בניגוד לאינסטינקט הספורטיבי, אחרי ההוראה של המאמן גיא לוזון לא ללחוץ מעבר לחצי. כן, למרות שזה צרם, נראה חסר היגיון, לא תאם את המעמד, היה קשה למשחק ולצפייה.
במחצית השנייה הנבחרת יצאה קדימה וקיבלה עוד שניים. אבל לפחות ניסתה. הניסיון הזה הגיע לאוהדים המדהימים שבאו מרחוק.
