1. ביום שישי התכנסו סביב קבריהם של יצחק ושולמית שמיר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל קרוביהם, לאזכרה השנתית. אף נציג של ממשלת הימין על־מלא לא טרח להתייצב באירוע. המסר ברור: בליכוד של היום אין עבר, אין עתיד, יש רק את נתניהו. האיש והפולחן. את הכנסת ייצג היו"ר אמיר אוחנה, אך לא הונח זר על מתחם הקבר מטעם הממשלה. הממשלה הנוכחית אומרת לנו: אנחנו לא מחוברים עוד. אין היסטוריה משותפת.
2. יצחק שמיר היה מראשי הממשלה הטובים שכיהנו אצלנו. הוא היה ימין אמיתי. "אדם בלי אגו", נהג לומר עליו עמוס מנור, המפעיל שלו ביחידת החיסול שהקים המוסד באירופה. שמיר גם היה זה שחתר לממשלת אחדות עם שמעון פרס, חרף המחירים הפוליטיים שהוא ידע שמהלך כזה יגבה ממנו. הוא הסביר לי פעם שמעצמות קורסות כשהאחדות הפנימית שלהן קורסת עליהן מבפנים. נדמה לי שאנחנו מתקרבים לשם.
3. השבוע, לקראת חידוש הליכי החקיקה לשינוי שיטת המשטר, מול המחאות שיתחדשו, ניתן היה לצפות מנתניהו - בן של היסטוריון - להפנים שמוטלת עליו משימה אדירה: להפסיק לנסות לרצות את שותפיו, והתחיל לפנות למחצית העם השנייה. אחרת, יתקרב סופה של המדינה ששמיר הקדיש את חייו לביצורה.
באמריקה נוצקה מסורת מפוארת שמביאה לידי ביטוי את פועלם של הנשיאים לשעבר. מוקמים מרכזי תרבות, ספריות, וכל נשיא מוצא לצד עשייה לביתו משימות שמוכיחות שהוא ממשיך לפעול לטובת האומה. אצלנו, אין מסורת. אולמרט וברק מזוהים עם המחאה, ובעבר נתניהו עשה המון לביתו. ראשי הממשלה לשעבר זוכים לאבטחה ולפיצוי מלא על שנות שירותם, ואולי הגיע הזמן שהם גם יבליטו צד נוסף שניתן היה לצפות מהם - נתינה בלי לקבל תמורה.
לנו, אין עדיין מסורת.
4. ככל שנתקרב לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור נוצף בספרי זיכרונות ובגילויים על המחדל הנורא שגבה יותר מ־2,500 חיים, והרס את חייהן של משפחות בכמות בלתי נתפסת.
השורה התחתונה שאני מבקש להציע לכם: תמיד תטילו ספק בכל מה שמקבלי ההחלטות מציעים לכם. לפעמים אתם יודעים יותר מהם.
אפרים (זיגי) זינגר, בן יחיד לפליטי שואה, נלכד בשבי בחרמון וישב בכלא בדמשק במשך עשרה חודשים וחצי, תוך שעבר עינויי תופת. בספר נפלא שכתב, "את חירותי: סיפור בשני קולות על שבי ואהבה", הוא כותב בלי לרחם על עצמו בעוצמה נדירה, תוך שילוב יומנה של חברתו שושי שהפכה לרעייתו. חובה לקרוא.
5. קטע בספר שתפס אותי: "השבי הוא המצב הטהור ביותר עבור האדם להכיר את עצמו וללמוד על עצמו, כי הוא טריטוריה עוינת שאין בה על מי להישען אלא על עצמך. באירוע שבו אין לך כמעט כל שליטה על המתרחש, אתה צריך להתמודד - ולשרוד דווקא. ודווקא מהמקום הזה אפשר לקחת דברים טובים רבים הלאה, להמשך החיים".
