חבר הכנסת דני דנון נלכד בתוך שאלה.
זה ארך 2:30 דקות. אף מחלץ לא היה בסביבה. דפק עם שתי ידיים לצאת, לא פתחו. ובסימן השאלה שבו נכלא היה צפוף, חשוך, מחניק. ועדיין, הוא לא נראה סובל מעבר לשגרה.
זה קרה אצל אופירה וברקו בשישי האחרון. אופירה שאלה, ככה משום מקום, האם הוא סומך על השיקולים של איתמר בן גביר, השר לביטחון לאומי. פוליטית, זו שאלה שדנון לא יכול להשיב עליה בשלילה. הם הרי חלק מאותה קואליציה. שותפים לאותה מדיניות של כאוס והיעדר מדיניות. מילולית, מסתבר, הוא לא הצליח להגיד כן. והיו לו 2:30 דקות של הזדמנויות. להגיד כן, וסלאמת.
בכל מקרה, במקום להשיב בכן או לא, דנון השיב שהוא סומך על ראש הממשלה. הוא שכח שברקו באולפן. וברקו, כישרון־העל שלו ככדורגלן – יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה הישראלית – הוא לזהות פרצה ולהשחיל שם מסירה. הוא קלט שדנון מתחמק, נתן פס קטן לאופירה, כלומר העיר את תשומת ליבה. וזו הסתערה.
ב־150 השניות הבאות, לפחות שמונה פעמים אופירה וגם ברקו שאלו את דנון האם הוא סומך על השר בן גביר. שוב ושוב ושוב. שמונה פעמים! התשובות הלכו ככה: בסוף מי שמקבל את ההחלטות הרגישות זה ראש הממשלה; הרבה יותר מאשר על השר הקודם, עמר בר־לב; הציבור בישראל קבע שהוא סומך על הליכוד; גם בקואליציה שבה ישבו מנסור עבאס עם בנט לא הכל היה אהבה. אלף תשובות נהדרות, שבסוף לא עונות.
הרבה סוגיות של מוסר ואתיקה מייצרת לנו התקופה האחרונה. למשל, עד כמה, במסגרת חופש הביטוי הדמוקרטי, כדאי לתת במה לפוליטיקאים, שבמעשים שלהם, בתמיכה שלהם, חותרים תחת אותה דמוקרטיה, מרוקנים אותה? או עד כמה לתת ביטוי לכאלה שמנצלים את הבמה לגזענות, לפילוג בין אוכלוסיות, או כדי לקדם אינטרסים, אג'נדות, פחות לענות על שאלות?
בסוף, כמעט תמיד, שיקולי הרייטינג, אולי חופש הדעות, מכריעים. כולם כולל כולם מוזמנים לאולפנים, בעיקר הקיצוניים, הצעקנים, המפלגים. עם אלה שבורחים מתשובות, מדין וחשבון, בדרך כלל לא מקשים. והפוליטיקאים, לפי חוקי הפורמט, על מה שבא להם - משיבים.
אז ראשית, במובן מסוים, ולמרות ההתחמקויות, אפשר להעריך את דנון. שמונה פעמים הוא לא היה מסוגל להגיד כן. האם זה כי מוסרית הוא לא מסוגל לעשות שקר בנפשו, או שהבין שבציבוריות הישראלית הנוכחית קצת פדיחה לומר שאתה סומך על בן גביר?
שנית, שתיים וחצי הדקות הללו אצל אופירה וברקו הובילו למחשבה שאולי לפעמים עדיפים הגימיקים, הכלים הבידוריים. עוצרים. לא ממשיכים. יש לנו זמן. בחוץ שקיעה יפה, ציפורים. שואלים שוב ושוב. דרך זה מחדדים עמדות, מדייקים אבסורד, מעבירים מסר לאחרים.
בקטנה
נשבע בד"ר ג'ורג' שניסיתי. באתי עם ראש הכי פתוח לכתבה על הצבועים שהתנחלו באזור מודיעין ב"חדשות שישי" של כאן 11 . ולמרות שהתברר שהם הסניטרים של הטבע, רק בלי חלוק ירוק ותנאים - לאורך הכתבה, כמה שלא השתדלתי, לא יצא לי מהראש אסי כהן בתור הווטרינר ב"הפרלמנט". זה שגמר טוטאלית על הצבועים. "החיה הכי מגעילה בטבע", "חיה נבלה שאוכלת נבלות", התנגנו הציטוטים. מישהו מכיר יחצ"ן־על לצבועים?
