לפי סקרי דעת קהל, כשני שלישים מהציבור בארץ מעניקים ציון נכשל לממשלת סמוטריץ'־בן גביר־ביבי במרבית תחומי החיים, ובמיוחד ביוקר המחיה, טיפול בפשיעה ובביטחון הלאומי. לדעתם, דבר מהדברים שהממשלה הזו עשתה לא שירת את האינטרס שלהם. הכעס ניכר גם בקרב בוחריה, המעריכים יציבות ושקט, אך מתעוררים מדי בוקר לשיגעון פוליטי אחר. הפופולריות של השרים נוגעת ברצפה, ושל ראש הממשלה עצמו נמוכה מזו של ראשי המדינות הכי לא פופולריים במערב. הניסיונות של הקואליציה ליישם את השקפת העולם המשיחית של שותפיה הקיצוניים מקוממים נגדה את הרוב. אלא שזהו רוב שקט ודומם; אין מיליוני מפגינים מוחים ברחובות.
מה קרה? הנהגת המחאה, המורכבת מנשים ומגברים מבריקים, יצירתיים, נורא מוכשרים ובעלי ניסיון ניהולי וארגוני עשיר, השתכנעה בשלב מסוים שאפשר לגייס את ההמונים הממורמרים בטענה שבנימין נתניהו הוא דיקטטור־בדרך ושכלכלת ישראל מידרדרת לתהום. הטיעון לא נדבק; אין בעברו הפוליטי העשיר והפתלתל של ביבי סימן לנטיות רודניות ואין בנתונים הכלכליים האובייקטיביים סימן לקריסה. לעומת זאת, החרדה מהחלשת מוסדות הדמוקרטיה הייתה ועודנה משותפת לציבורים גדולים ומגוונים. ברור להם שעל מנת לשרוד כראש הממשלה את תקופת משפטו, התמסר נתניהו ליישום המדיניות של קיצוני־קיצונים המחזיקים בהשקפת עולם משיחית, סיפוחיסטית ובלתי דמוקרטית. הרוב המכריע נגעל ממנה וחרד עד עומק נשמתו מהסיכון לעתידו ולעתיד המדינה. אליו רצוי לפנות ואותו לגייס להפגנות. ואכן, לפני מספר חודשים, נראו מאות אלפי ישראלים מודאגים מכל שדרות העם מצטרפים ומרחיבים את המגוון. הקואליציה עשתה במכנסיים וניחוח הניצחון ריחף באוויר.
מאז הוא התנדף; האם יחזור? במוצאי השבת אמנם שוב הגיעו להפגנות המחאה מעל למאה וחמישים אלף ישראלים, על פי דיווחים בכל התקשורת, אך המנעד הצטמצם. זו התפתחות שאי־אפשר לעצור באמצעות חזרה על אותן הקריאות הקצובות והמצאת כינויים כמו "כוח קפלן". כשהדיווח על המחאה מתמקד בשאלה אם המפגינים הצליחו או לא לחסום לשעות ספורות את נתיבי אילון במרכז תל־אביב, ברור שהיא סוטה מהכיוון הנכון. לחסימת אילון אין תרומה להגנה על הדמוקרטיה והיא נתפסת כמשחק חתול ועכבר עם המשטרה. לנאום תוכחה של פרופ' יובל נוח הררי יש ועוד איזו.
במחאה, מוכח היסטורית, חוק המספרים הגדולים עובד. הנה דוגמה הכי ידועה: את המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה הפילו ב־1989 אך ורק הפגנות המחאה ההמוניות, בהשתתפות מאות אלפים ואף מיליונים, שהתקיימו באותה השנה בפראג, בבודפשט, בסופיה, בברלין, בווילנה, בקייב, בוורשה, בגדנסק ובאיחור מה גם בטיראנה. לנוכח אוקיינוס המחאה הבינו ראשי המשטרים שם שנגמר שלטונם; הדמוקרטיה ניצחה - למרות שאף ירייה לא נורתה, בקבוק תבערה לא הושלך ומלחמות אזרחים לא פרצו.
מפליא, לכן, שהמטיפים למרי אזרחי בארץ שוכחים להזכיר את המחאה ההיסטורית ההיא ומביאים במקומה דוגמאות שגויות ממאבקים לא רלוונטיים. רק הפגנות רחבות מאוד לשמירת הדמוקרטיה בהשתתפות חצי מיליון עד מיליון ישראלים, בשטח ולא בסקרים, יכולות לסכל את המזימות של רוטמן־בן גביר־סמוטריץ'. המספרים ולא התרגילים יקבעו את גורלנו.