במשחק ה־NBA ב־1962 שבו ווילט צ'מברליין קלע 100 נקודות נכחו רק 4,124 צופים, אבל בערך פי מאה מזה טוענים שהם היו שם. לפי רמת הטירוף סביב המופעים של רביד פלוטניק וטונה, כל המדינה נדחסה במשך כמה ימים לאמפי בראשון־לציון כדי לחזות במעמד הר הסיני של ההיפ־הופ הישראלי.
גם אם 'העיר הזאת' לא יגיע לאותו מעמד, הפצעתו בקיץ 2023 היא רגע לא פחות מכונן. לא רק בגלל שזאת סגירת מעגל יפה עבור פרויקט שהחל לרוץ במקביל לתחילת המסע לצמרת של שני הראפרים הבכירים, אלא כי הסרט של עמית אולמן מייצג פתרון אופטימי לשאלה שעדיין מרחפת מעל הדור הנוכחי בהיפ־הופ הישראלי: האם הוא באמת קיים כ"דור" או שיש בו שני אמנים מצליחים מאוד ואת כל היתר.
למשל, 'העיר הזאת' מראה שגם אם יש בתוכה מעט שמות מוכרים בכל בית והרבה שמות שעוד חולמים להיות כאלה, היכולת לשתף פעולה (שהיא קריטית בישראל כמו באטלנטה ובלוס־אנג'לס) מעניקה לסרט את הטאץ' המיוחד של קפסולת זמן, קצת כמו חבורת 'לול' בזמנו (להבדיל וכו'). זה נכון לא רק להופעות האורח הרבות מאוד של כל מי שאפשר בערך להעלות על הדעת אלא גם להקשר התרבותי שמניע את העלילה: עם כל כך הרבה רפרנסים פנים־ישראליים (מציטוטי הדג נחש ועד באטל שלם שמבוסס על שירים עבריים), 'העיר הזאת' הוא מכתב אהבה מקורי ומרענן לאנשים ולמקום שבו היא נוצרה והתהוותה. זה, לכשעצמו, מעיד על סצנה עם שורשים עמוקים וביטחון עצמי. חוץ מזה, התרגום הלא־מובן מאליו של "אופרת היפ־הופ" משולי התיאטרון לכדי קולנוע שגם מרגיש כמו קולנוע מעידה על רמה גבוהה של ורסטיליות אמנותית, תכונה שלא בלטה בדורות קודמים: אז הסתפקו בשילוש אלבומים־הופעות־קמפיינים מסחריים. זה כמובן בסדר, אבל 'העיר הזאת' (גם כהצגה ובוודאי כסרט) מזכירים שיש עוד אופציות, בדומה למה שקרה סביב ההיפ־הופ בבריטניה עם הסדרות Champion ו'ג'ונגל' והמחזמר The UK Drill Project, שעסק בקרימינליזציה של הראפ. המסר הוא לא רק שיש היפ־הופ ישראלי מעבר לטונה ופלוטניק: אם מוצאים עבורו את הביטוי המדויק, הם עוד יהיו אורחים לרגע בסרט שלך ולא להפך.
