הודעתה של הפועל ירושלים על צירופם של יובל זוסמן וכריס ג'ונסון היא בהחלט הצהרת כוונות, שמציבה את הקבוצה כמועמדת להתמודדות ואף לזכייה בכל המפעלים שבהם תיקח חלק. מחזיקת הגביע מתנהלת בצורה די מרשימה הקיץ, בעיקר לאור האופן השקול שבו היא מבצעת את החתמותיה. זוסמן וג'ונסון נראים כמי שישתלבו היטב במשחק ההגנתי, שהיה מסימני ההיכר בקבוצה של אלכסנדר דז'יקיץ' בעונה החולפת.
אבל ירושלים ממש לא סיימה את העבודה, ואם העבר של הקבוצה מלמד אותנו משהו, זה שללא "קילר" העונה של האדומים עשויה להסתיים באותו אופן שהסתיימה הקודמת. בשנה שעברה הקבוצה מהבירה הייתה מאומנת והציגה DNA מאוד ברור, כזה שריגש את האוהדים ותיסכל את היריבות ואף הביא גביע מדינה שביעי. עם זאת, בגמר ליגת האלופות ובחצי גמר הפלייאוף נגד הפועל ת"א – כשהקבוצה הייתה בסחרור ואיבדה את העשתונות – היה חסר לה השחקן שיתעלה ויעזור לקבוצה לחזור לתלם ולשנות את המומנטום.
בקיץ 2013 זיעזעה הפועל ירושלים את הכדורסל הישראלי כשהחתימה את יותם הלפרין, ולאחר מכן את ליאור אליהו. עם כל הכבוד לזוסמן, החתמות אלה היו בגדר רעידות אדמה של ממש. הבעיה היא שזה לא הספיק בחצי גמר הפלייאוף מול מכבי חיפה של דונטה סמית', מה שגרם לבעלים דאז, אורי אלון, להחתים את כוכב הירוקים בעונה שלאחר מכן. דונטה, לא אישיות נוחה, אבל אחד שמנצח משחקים בכל דרך – היה זה ששינה את המשוואה, וב־2015 האליפות הגיעה לראשונה בהיסטוריה לבירה. שנתיים לאחר מכן זה קרה בזכות נוכחותם של טרנס קינסי וקרטיס ג'רלס, וכמובן – ג'רום דייסון, שהתפוצץ בפיינל־פור.
אמנם לא יהיה מופרך להגיד שבשתי האליפויות שבהן זכתה ירושלים, ההימנעות ממפגש עם מכבי ת"א הקלה על העניין, אך שווה לזכור שבשנים האחרונות ההדחות של שתיהן לא היו במשחקים אחת מול השנייה, אלא מול קבוצות שסיימו מתחת להן בטבלה, ופשוט הגיעו מוכנות יותר לרגעי ההכרעה. כלל לא בטוח שזוסמן וג'ונסון יהיו אלה שמשנים את המשוואה הזו.
