הזיכוי של שוטר מג"ב באשמת "המתה בקלות דעת" של איאד אל־חאלק ז"ל, פתח צוהר לכמה מפסיקותיה הבולטות של שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, חנה מרים לומפ. למעשה, לפני עשור בדיוק, פורסמה ממש בעיתון זה כתבה תחת הכותרת "יד קלה על הפטיש", שעניינה העונשים המגוחכים שהטילה לומפ בכמה מקרים שבהם דנה בבית המשפט השלום בירושלים. למשל: פקיד בנק שגנב עשרות אלפי שקלים מניצולת שואה בת 93, ובתמורה קיבל חודשיים עבודות שירות. או לוחם צה"ל שחלף על פני טרמפיאדה, ראה שלושה פועלים ערבים, עצר את הרכב ויצא ממנו כדי להכות אותם בזה אחר זה, גם באמצעות נשקו. "העונש הראוי הוא מאסר ממושך מאחורי סורג ובריח", כתבה השופטת וגזרה עליו חודשיים מאוד ממושכים בכלא.
הכתבה כנראה לא הרשימה את איילת שקד, שאף ממשיכה להתגאות בקידומה של לומפ למחוזי בשל "תפיסת העולם שלה", לדברי שקד עצמה, שאף הוסיפה "דרוש אומץ ללכת עם האמת המשפטית". והאמת היא שמקריאת כל 70 העמודים של פסק הדין במשפט הריגתו של איאד, אכן אותה "אמת משפטית" מאפילה על כל דבר אחר בפרשה. דווקא בגלל זה ממש לא מיותר לתהות, האם חודשיים מאסר בלבד בגין מקרה מחריד של תקיפה אלימה ונטולת שום הצדקה גם ייצגו את "האמת המשפטית"?
מומחים ומומחיות צריכים לענות על השאלה, מהי "האמת המשפטית" שעולה מתוך שלל פסיקותיה של לומפ. שם אגב, ניתן למצוא גם זיכוי של סוחר נשק ערבי וביקורת חריפה של שופט בג"צ, יוסף אלרון (גם הוא מינוי של שקד, אגב), על עונש "סוטה לקולה באופן קיצוני" נגד סוחר נשק אחר, ערבי אף הוא. אלא שהרעיון אותו רעיון, וחשוב להזכיר אותו דווקא עכשיו, כדי לבלום את הגלוריפיקציה הכללית שמערכת המשפט עוברת כתגובה לניסיונות הריסוק הנואלים שלה: אין שופטים ושופטות שלא עשויים בשר ודם, והביקורת עליהם (הציבורית והמקצועית) היא אינטרס קודם כל של המחנה הליברלי. הרי סביר להניח, וזה בלשון המעטה, שלומפ היא לא השופטת היחידה בכל מערכת המשפט הישראלית שהייתה מזכה את השוטר. מנגד, פסק הדין של לומפ צריך גם להדהד בראשם של תומכי התוכנית לשינוי המשטר, בהם כאלה שחגגו את הזיכוי, כאילו שיש מה לחגוג בטרגדיה האיומה הזאת. כבוד ואמון כלפי פסיקות של בתי משפט נובעים מתוך העצמאות שלו בכל הערכאות. למשל אם יוגש ערעור על ידי המחלקה לחקירת שוטרים, בית המשפט העליון יכול לקבל או לדחות אותו ללא התערבות חיצונית.
לעומת זאת, אם בית המשפט יישלט על ידי השלטון, וזה הכיוון אליו שואף שר המשפטים - והוא לא אחד שמוותר בקלות על פנטזיות, הרי שממילא לא יהיה שום משקל מהותי להכרעותיו. זה בטח לא יעזור ללוחמים וללוחמות ולשוטרים ולשוטרות שימצאו את עצמם במעצר, בשל אובדן האמון הבינלאומי ביכולת של המשפט המקומי לברר בכנות וללא משוא פנים את "האמת המשפטית". במצב כזה, השוטר הבא שיירה למוות בפלסטיני לא חמוש בשל "הגנה עצמית מדומה", יצטרך לקוות שהזיכוי שלו יהיה שווה משהו בהאג.