מחשבות נכנסות יוצאות מתחלפות. מה אני מספרת, למה, איך זה משרת אותי, מה מבינים ממני, בלגן בראש. ובכל זאת משתפת...
24 שנים מאז שאמרו לאמא שיש לי מחלה בדם. ישר לחץ. אבל עם הזמן הבנתי שזאת מחלה כרונית – PV, ועם טיפול קל אני אחיה שנים רבות. וחוץ מזה, יש לי גוף קורזיץ, מה כבר יכול להיות...
אז היה הרבה, בעיקר מטרות. הקשבתי לגוף בשביל המטרה, ועשיתי עבודה מעולה. הבאתי את עצמי ארבע פעמים לאליפות עולם וקריירה אולימפית, מילדה עם מלא כישרון לספורטאית. ושם היו המחשבות שלי, הריכוז והמיקוד.
רק כשפרשתי לפני תשע שנים, הבנתי שתשומת הלב שלי בקשר לגוף הייתה דרישה מטורפת מעבר למה שנכון לפעילות תקינה שלו. התאים שלי, שמחוברים אחד בשני ויוצרים את האיברים שלי ואת הגוף כולו - הם ואני סבלנו שנים. המערכות של הגוף לא הספיקו לנקות ולסנן את הרעלים שמצטברים מהתרופות, מחומצת החלב שמשתחררת בשרירים, מהמתחים ומהלחצים שספורטאי נמצא בהם כל הזמן, ברצון להוכיח משהו למישהו (זה נושא לספר שלם, הצד המנטלי).
לא משנה כמה הייתי טובה ב־recovery (התאוששות), נקודת ההתחלה שלי לא הייתה טובה כבר בגיל 15, עם תרופות שהלכו והחמירו עם התקדמות המחלה בדם.
הפעם הראשונה שהבנתי שמשהו שונה הייתה אחרי הפציעה בהוואי. הדם יצא מאיזון והתחילו טיפול כימותרפי קל בכדורים כל יום.
המשכתי עם המטרות שלי, ואף אחד כבר לא היה יכול לעצור אותי. הים היה ההתמכרות שלי, השקט שלי. המקום שאני טובה בו. כל מה שרציתי זה להיות בים ולהתאמן, ושאף אחד לא יציק לי. התעלמתי מצד אחד של הגוף שלי, אבל לצד השני נתתי את הכל. הרסתי ובניתי באותה נשימה. חייבת לציין שבלי מודעות לא היה לי מושג, רק רציתי לנצח בים.
¿ ¿ ¿
תשע שנים אחרי הפרישה מהספורט אני ללא ספק מרגישה בשיפוצים, ממש כמו רכב ארבע על ארבע שנכנס למוסך אחרי שקרעו לו את הנשמה בשטח קשוח. שישה ניתוחים גדולים ומסובכים, וסוף־סוף אחרי כל כך הרבה שנים הרגשתי שהגוף והנפש שלי במקום הנכון. ללא ספק למדתי להתרגל בשנתיים האחרונות לחיות עם כאבים וחולשה תמידית.
רציתי ללמוד סיעוד ברופין, כבר לקחתי כמה קורסים בשביל לזכור איך ללמוד, עבדתי על הרצאה חדשה, נכנסתי לגלוש רוח במעגן במכמורת. וואו, זה היה רגע. רגע של אושר, של חיבור אמיתי לדבר שעשיתי כל חיי. ופתאום אין שום כאב, שום חולשה. רק היכולות שלי, הרגש שלי לים, לרוח שמתנגשת במפרש. ואני עם הגוף מעבירה את האנרגיה של הרוח דרך כפות הרגליים לגלשן שצף על המים.
אז זה היה ביום שישי. ביום ראשון הייתה לי בדיקת מח עצם, ושם כבר נהיה לי בלגן בראש. אפילו לא נתנו לי לחזור הביתה. ישר אישפזו אותי, והרופאה שלי באה לדבר איתי על התוצאות. לצערי, ישר היא ראתה שיש בדם שלי אחוז גבוה של בלסטים (תאים סרטניים). לשמחתי/לצערי אני מבינה קצת בהמטולוגיה, וישר הבנתי שאני בצרות.
תמיד ידעתי שברגע שהמחלה שלי משתנה היא הופכת למפלצת לוקמיה חריפה (בראש שלי יש שלושה עד שישה חודשים לחיות, כך היה בעבר). בשורה קשוחה. אחרי ההבנה שהסתבכתי ונפל לי האסימון שאני חולה בסרטן קשה, הגיעה שוב הרופאה ואמרה שחייבים להתחיל טיפול ויש לי שבוע לנסות לשמר פוריות (ילדים זה ללא ספק אחד החלומות שלי, ותקווה שיום אחד גם לי יהיה ילד שלי מה־DNA שלי). אחרי שהבנתי את הסיכון בטיפול הורמונלי, שאיבת ביציות, הבנתי שאני רוצה קודם כל לחיות. ויתרתי על הזקיקים היפים שהיו לי בשחלות והתחלתי טיפול כימו וביולוגי לקראת השתלה של מח עצם.
¿ ¿ ¿
לשמחתי הטיפול עובד עליי טוב, ובבדיקה בשבוע שעבר מח העצם היה נקי אחרי שבעה טיפולי כימו, לקראת עוד חודש של כימו וביולוגי, ואז החלק הקשה – השתלה, בידודים, לא נודע. והשיערררר. השיער שלי, הנשיות שלי, הכוח שלי הוא בשיער. אני שמשון, לא?
אוי, איזה סיפור עצוב. אבל הפאזל שבנה ובונה את תמונת חיי כל כך מורכב, ויש כל כך הרבה טוב, יופי, הנאה, שמחה, אנשים טובים, חברי נפש, ועוד מיליוני רגשות שאי־אפשר בכלל לבטא במילים. אני כל כך אוהבת את החיים. לחיות, ללמוד מהמשברים, לצמוח, ללבלב, לפרוח. לאהוב.
אז יש לי מטרה חדשה כרגע: פשוט לחיות. כדאי לכם לנסות, זה כיף.
