"הייתי בדרכי עם המשפחה לנופש באילת. נסעתי דרך כביש 40, שעת אחר צהריים. נכנסתי לעיקול, והגיע מולי בטיסה רכב שחצה קו לבן ועקף שורה של מכוניות. בצד ימין שלי הייתה תעלה ובצד שמאל שיירת כלי רכב. לחצתי על הבלמים הכי חזק ונכנסתי לתאונה חזיתית. הנהגים האלה הם רוצחים על גלגלים. הוא יכול היה להרוג משפחה שלמה רק כי המכוניות לפניו נסעו לאט מדי לטעמו. ובסוף, הנהג הזה הרג את הארוסה שלו במו ידיו".
תת־ניצב נחשון נגלר (47), מפקד מרחב נגב ומי שבקרוב ייכנס לתפקיד סגן מפקד מג"ב, משחזר לראשונה את התאונה שכמעט עלתה לו בחייו. כשהיה בן שלוש נהרג אביו בתאונת דרכים. לפני כמה שבועות הוא חווה את האירוע הכי מפחיד בחייו, כהגדרתו, לא דבר של מה בכך כשמדובר במי שהעביר כמעט את כל שירותו בימ"מ והיה מפקד היחידה במשך יותר משש שנים. "הייתי לא מעט במצבים של סכנת חיים ברורה ומיידית", הוא מספר, "ניהלתי קרבות פנים מול פנים עם מחבלים, איבדתי את עין ימין שלי ב־2007 בהיתקלות בבית לחם, אבל מבחינת מה שאתה מרגיש, זה שונה 180 מעלות כשאתה בכביש עם המשפחה ויש דאגה עמוקה לילדים ולאישה. זה שרט אותי יותר מאשר כל הפעמים שהייתי בימ"מ תחת אש".
את אשתו ואחיו שנפצעו בינוני פינו במסוק לבית החולים. את ילדיו פינו באמבולנס. "אתה יכול להיות הנהג הכי זהיר בעולם, לנהוג לאט, ופתאום מגיע מולך מטורף שלוקח את החוק לידיים. זה חוסר אונים גדול מאוד", הוא אומר, "מי שהתנגש בי היה יהודי, אבל יש ביריוני כביש במגזר הערבי ובמגזר היהודי".
לדבריו, יש עוד בעיות מעבר לתרבות הנהיגה. "בסוף, מה קורה בתאונות? באים ושואלים איפה האכיפה של משטרת התנועה. רק שהתשתית כל כך רעועה, שהמשטרה היא הילד עם האצבע בסכר", הוא טוען, "יש את כביש 40 וכביש 90. שמישהו יסביר, למה אין בהם שני נתיבים עם גדר הפרדה? אלה הכבישים הכי קטלניים בארץ. וקחו לדוגמה גם את השיטפונות: מחכים למזל, שהמשטרה תספיק לחסום את התנועה, במקום שנהיה מדינה מערבית מתוקנת, נבנה תשתיות ראויות, נבנה גשר שהיה פותר הכל".
היום צפויה להגיע שרת התחבורה מירי רגב לפגישה עם ראשי הרשויות בנגב כדי לדון בתוכנית חומש לכבישי האזור. רק אתמול הייתה שם עוד תאונה. במטה המאבק המקומי, "נאבקים 40", מספרים כי, "בחלקים הדרומיים של כביש 40 יש תאונה כל ארבעה ימים בממוצע. הגיע הזמן לעצור את ההפקרות הזו, לשפץ את הכביש ולהציל חיים. אנחנו מצפים ממשרד התחבורה לפעול באופן מיידי".
"יש הזנחה של הנגב", אומר נגלר, "זו לא ממשלה כזו או אחרת, לא שמאל או ימין, אלא הרבה ממשלות שהתחלפו. אף ממשלה לא החליטה שהנגב זה יעד ראשון במעלה. תראי כמה מיליארדים משקיעים בגרעין באיראן. מה יהרוג אותנו קודם, הפשיעה במדינה, התשתיות הגרועות וחוסר הטיפול בנגב, או פצצת האטום העתידית של איראן? הרעה תבוא מפה הרבה קודם. שייקחו מיליארד שקל ממה שמשקיעים בגרעין האיראני וישקיעו בנגב".
בשנים האחרונות עלתה לכותרות שאלת המשילות בנגב. "מה מצפים מבדואי שחי בפחון, הביוב זורם ברחוב ואין לו כתובת? שיתנהג כמו אזרח?", תוהה נגלר, "ראיתי את המגזר הבדואי עובר שינוי משמעותי. לפני 20 שנה בדואי לא היה מחזיק נשק. כיום, הנשק הפך להיות סמל סטטוס. יש שם אלפי נשקים. בשנת 2022, במרחב שלנו בלבד, תפסנו 400 רובים ואקדחים. וזה אפילו לא קצה הקרחון. לכל גבר בדואי יש נשק בבית. אבל המשילות זה לא רק המשטרה. יש ילדים בדואים שמתחילים ללמוד עברית רק בכיתה ג'. הם נושרים מבית הספר בכיתה ח', אז הם גם לא יכולים לכתוב בערבית. משרד החינוך לא תובע את המשילות".
בעיה נוספת, לדבריו, היא הענישה המקלה. "לא מקובל עליי שעבריין שנתפס על החזקת אמל"ח מקבל שמונה חודשי מאסר", אומר נגלר. הוא לא מתכחש לכך שיש בעיות גם במשטרה, כשאחת המרכזיות היא כוח האדם. "השוטרים שמשרתים תחתיי בתחנות שאחראיות על המגזר הבדואי מטפלים באירועי ירי, אלימות, חשופים לפגיעות, יידויי אבנים", הוא מספר, "שוטר מתחיל מרוויח פחות מ־8,000 שקל בחודש. יש לנו תקנים, אבל אנחנו לא מצליחים לאייש אותם. יש פה בעיה".
