16.00, הבריכה במכון וינגייט, במים נמצאים במקביל השחיינים, השחייניות האמנותיות והטריאתלטים, וכולם חולקים את שטח האימון הקיים. בעוד כשעה יגיע תור נבחרת הנשים בכדורמים לערוך עוד אימון לקראת אליפות העולם שתיפתח ביפן ב־16 ביולי ותימשך כשבועיים. עבור הנבחרת, שעשתה התקדמות מטאורית תחת המאמן היווני דימיטריוס מברוטאס ומורכבת משחקניות בגילי 17 עד 36, זו תהיה ההופעה הראשונה אי פעם באליפות היוקרתית.
עבור דר מנקרמן (19), אחת מהשחקניות שאחראיות להישג ההיסטורי, האליפות הזו הולכת להיות מרגשת במיוחד בזכות השורשים היפניים שלה מצד אמה. כשהיא מגיעה לראיון אפשר לזהות בלוק את התערובת הישראלית־יפנית.
"אמא שלי, קומיקו, עלתה לארץ אחרי שהיא הכירה את אבא שלי, נדב, אז אני חצי יפנית־חצי ישראלית", היא אומרת בחיוך. "הם היו באוסטרליה, אבא בטיול אחרי צבא ושם פגש את אמא. שניהם צוללים והם הכירו על יאכטה ואז הגיעו לארץ והתחתנו".
הרגשת פספוס אישי שלא יצא לך להיות במשחקים האולימפיים בטוקיו?
"כן, אבל זאת לא הייתה מטרה ריאלית לכדורמים. עכשיו אנחנו בסיטואציה אחרת לגמרי. ידעתי שאליפות העולם שאחרי תהיה שם, ואצלי בבית יש התרגשות לקראת הטורניר. לפני שנכנסתי לנבחרות הייתי טסה כל שנה ליפן, עכשיו פחות יוצא כי כל קיץ אני מתחרה. כל המשפחה תבוא ברכבת המהירה לעודד אותי אחרי שלא הייתי שם חמש שנים. זה מרגש לחזור, פשוט מבחינתי זה כמו כל תחרות שאני באה לנצח, והפעם זה אירוע ענק בספורט קבוצתי".
שואלים אותך אם ניסית ג'ודו בילדות? בכל זאת הענף הבכיר ביפן ובישראל יש לו מסורת.
"הג'ודו שם ממש חזק, אבל לי אישית לא יצא לנסות אותו בארץ. אני גרה בקיבוץ שמיר (בגליל העליון) והתחלתי שם עם הכדורמים. באתי מבית שתומך בספורט, ההורים היו ספורטאים בעצמם, אמא בסקי ואבא בראגבי. כשהקבוצה בקיבוץ נסגרה, עברתי לשחק ביקנעם וההורים היו לוקחים אותי לאימונים ולמשחקים. אחר כך הצטרפתי לאקדמיה בווינגייט. כל הילדים בקיבוץ עברו בכדורמים בשלב כזה או אחר".
מה משך אותך בענף?
"אהבתי את הקבוצתיות, את המים ואת זה שלא מזיעים (צוחקת). זה חשוב להורים גם שנהיה בספורט קבוצתי, אחי ואני. אחי משחק כדורסל בנוער של הפועל גליל־עליון".
ספורטאיות מתפספסות
כשאנחנו מדברות על הילדות שלה בקיבוץ, שאת מיקומו מגדירה מנקרמן "צפון־צפון־צפון", היא לא מסתירה את העובדה שנתוני הפתיחה שלה שונים משל ספורטאים שגדלו במרכז, בדגש על אלה שקרובים למכון וינגייט. "אם לא התמיכה של ההורים, שלקחו אותי לאימונים, חיכו שעתיים והחזירו אותי הביתה מאז שאני בת 12, לא הייתי יכולה להתקדם".
נשמע שזה מקומם אותך.
"זה מתסכל. הרוב המוחלט מהאזור שלי פרשו. זאת בעיה כי למרות שנפתחות הרבה אגודות בכדורמים, אין בריכה מקצוענית לטווח הארוך ואין לרוב האגודות שעות בריכה, שם מתאמנות שלוש קבוצות במקביל. זה תוקע את ההתקדמות שלנו כענף ואי־אפשר לטפח ככה את הדור הבא. הקטע של לגור בפריפריה הוא שלא כל הורה יעשה את הנסיעות, ואז הרבה ספורטאיות מתפספסות".
ובכל זאת, ענף הכדורמים לנשים נהנה מהתקדמות מרשימה בארץ. איך את מסבירה את התופעה?
"הרבה יותר השקעה. בנוסף, בנות עוברות לשחק בליגות באירופה ובמכללות בארה"ב. בסוף יש שם רמה יותר גבוהה, והדבר הזה דוחף גם בנות בגיל צעיר להתאמן חזק יותר. יש גם את כל התנאים שצריך כדי שנהיה מפוקסות רק בכדורמים, למשל שינה בבית הנבחרות במכון וינגייט".
התעדוף של הנשים על הגברים היה הכרחי, לדעתך?
"המטרה קודם כל היא להצליח. הגענו למקום שנבחרות הנשים בארץ יותר טובות מהגברים. משקיעים גם בהם, אבל אצלנו יש פוטנציאל ונבחרת צעירה שרואים בה השקעה לטווח הארוך. הייתי שמחה אם היו משקיעים גם בגברים וגם בנשים, וזה לא עניין של קשה יותר כספורטאית בענף, אלא עניין של טיפוח הצעירות כדי שיגיעו לנבחרת הבוגרת".
קשה להיות אישה ספורטאית בישראל?
"קשה להיות ספורטאי בישראל בכלל. לא פעם את על סף שבירה. זה דורש הרבה מאמץ, הרבה כסף, שבהתחלה הוא של אמא ואבא. ההורים שילמו על האקדמיה ועל מחנות האימונים. יש תקווה שהכל יחזור בסוף, אבל את לא מתעשרת מלהיות ספורטאית, לפחות לא בכדורמים. ואני עוד נחשבת ספורטאית עילוי, שיחקתי השנה בטרסה שבספרד וגרתי שם כל השנה. מבחינתי זאת הייתה הגשמת חלום".
איך הפכת ללגיונרית?
"קבוצות עוקבות אחרי אליפות אירופה, המאמן יוצר קשר ואז מתגלגלים לשם. בספרד נחשבתי זרה כי הדרכון היפני שלי לא אירופי, אבל נהניתי בטירוף והשתפרתי. זה מועדון מקצועני שאת מקבלת עליו כסף, אבל כזה שאפשר לחיות איתו, לא מעבר. אני רוצה משהו גדול יותר".
היו קשיים?
"פתאום להגיע לבד למקום חדש, לליגה מקצוענית, זה משהו שלא הכרתי לפני. הייתי בשוק בהתחלה, אבל זה גרם לי לדחוף את עצמי יותר ולקבל ניסיון. אני הישראלית הראשונה שיצאה לספרד. אני לא רוצה להגיד שזכיתי, כי עבדתי קשה בשביל זה".
מאכזב לחזור משם לאימונים בבריכה שאתן חולקות עם ענפים נוספים?
"כן, כי לא רואים את הפוטנציאל בכדורמים. בווינגייט יש את מה שאנחנו צריכות, אבל במועדונים האחרים בארץ זה לא מספיק. זה ליד. צריך יותר בריכות גדולות, זה מה שיביא גם ילדים מלמטה".
הריקוד הוויראלי
מנקרמן כבר דרוכה לקראת אליפות העולם: "אני בנבחרת הבוגרת מגיל 17. את ההכנה לאליפות העולם התחלנו לא מזמן, האיגוד מארגן לנו יותר שעות בריכה בארץ ומחנות בחו"ל. בחודש שעבר יצאנו לסופר פיינל של גביע העולם בארה"ב, שם סיימנו במקום השביעי. זה טורניר הכנה לאליפות עולם, אבל טורניר חשוב".
סרטון ריקוד החימום שלכן מאותו טורניר הפך לטירוף ברשתות, לוויראלי.
"זו מסורת שיש לנו כבר הרבה לפני. חלק מהחימום הוא ככה, וכולם מתלהבים מזה בכל פעם מחדש. הפעם החליטו להעלות את זה לרשתות החברתיות וזה התפוצץ".
העלייה של הנבחרת הצעירה בכדורגל לאולימפיאדה נותנת דחיפה?
"כן, ואנחנו רוצות להיות הענף הקבוצתי הכי מצליח שם. עניין של זמן עד שנהיה שם".
