ישראל הובלה אמש שוב במצעד שוטה ואומלל של איוולת. שוב לקחה אותה ממשלתה שלה אל מהלך קיצוני, חד־צדדי, שכל המומחים בעלי השם בתחום המשפטי מתנגדים לו. שוב צף ועולה הנזק הכלכלי העצום, הטלת המום בדמוקרטיה, הפגיעה בחוזה הישראלי היסודי ("יהודית ודמוקרטית"). כל השקרים והספינים של הממשלה לא יסתירו את האמת: החוק שבנימין נתניהו מקדם, כמו גם ההפיכה המשפטית כולה, אינם תוצר של חשיבה מעמיקה על פגמיה של מערכת המשפט. הם ניסיון השתלטות כוחני ומפלגתי על הרשות השופטת ומדיניותה.
אמש שיחרר ביבי עוד סרטון שבו קרא לחוק "סבירות סולברג", מנסה להצמיד לחוק גס ומרושל את שמו של השופט העליון, באיזה מין תמרון מגוחך. השופט סולברג אכן ביקש לשנות את התערבות ביהמ"ש בעילת הסבירות, וכתב על כך מאמר מפורט; אך הוא לא זימן ולא דמיין שהממשלה תעשה בכך שימוש כדי לבסס "חור שחור", כלשון היועצת המשפטית לממשלה, בליבו של המשפט המנהלי. נתניהו שיקר כאשר כרך את ראשי האופוזיציה בהצעת החוק; בין ההצעה המדודה והמתונה שנידונה בבית הנשיא ובין מה שהובא לכנסת אתמול יש פער בלתי נתפס. בבית הנשיא נידונו שינויים מאוזנים, כאלה שלא יפגעו בחירותם של אזרחים וביכולתם לעמוד מול השררה. הם היוו סוג של תיקון; נתניהו, לוין ורוטמן הביאו פטיש 5 קילו ומבקשים ניתוץ.
לא, זו לא "סבירות סולברג". זו "סבירות ביבי". זו "סבירות אמסלם ולוין". זו "סבירות שחיתות". זו הסבירות שנתניהו רוצה להשליט על כולנו. במדינה בה היה מתקיים חוק שכזה לפני 75 שנים, חובת הסבירות על המינהל הציבורי כולו הייתה פגה. שרים בכירים היו עומדים לדין על שוחד ונשארים בתפקידם, שהרי הלכת דרעי־פנחסי לא הייתה באה לעולם. ילדים היו מופקרים לגורלם בבתי ספר חצי ממוגנים בעוטף עזה, שהרי בג"ץ אדוארדו היה הופך לבלתי אפשרי. תחנות דלק היו נסגרות בשבת אם רשויות מקומיות היו רוצות בכך, עוד עניין שביהמ"ש פסל בשל חוסר סבירות קיצוני. מינויים פוליטיים היו מציפים אפילו יותר את השירות הציבורי. כמובן, במדינה כזו תוכל הממשלה - בסמכות, ללא שיקול זר מוכח, בתום לב לכאורה - למנות מפכ"ל, נגיד בנק ישראל, רמטכ"ל, ולבסוף יועץ משפטי לממשלה.
והנה העניין: מה יהיה הסוף במסע ההרס של הממשלה? אם זו "רפורמה", מהו מתארה הכללי? מה הם האיזונים בתוכה? האם זו רק "סבירות ביבי"? הרי הוא הבטיח, רק החודש, גם לשנות את הרכב הוועדה למינוי שופטים. האידיוטים השימושיים שקונים את בלבולי המוח האלה, כאילו מדובר באיזה תיקון קליל ומוצדק, אלה שמאשימים בהתנשאות את המחאה שהיא מפריזה - הם יכולים לחתום שבכך זה נגמר? הם שמעו שנתניהו הודיע שבכך נסתתמו שאיפות לוין, השר המזיק ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל? כמובן שלא. הם ייהנו להתכרבל בחיק החמים של המדינה ההונגרית שתקום פה. והם עוד חושבים שמותר להם לדרוש ממתנדבים למילואים להמשיך להתנדב לצבא העם, במדינה שמערערת על ריבונות העם? שיתנדבו הם!
לא נוגעים במבנה המשטרי הישראלי בלי הסכמה רחבה. לא מתחילים במהלך כוחני, עם מאפיינים אוטוריטאריים, ואז נסוגים, חוזרים עם חוק רשלני והרסני, ואז מבטיחים שזה שום דבר. דקירה אחת וזה עובר. זה מתכון להרס הוודאות במשק ובחברה. שמעתם, אגב, את הודעתו הרשמית של נתניהו אחרי הזובור הארסי ליועצת המשפטית לממשלה, שהיא נשארת בתפקידה? אני לא.
אל מול ההפיכה ניצבת המחאה הרחבה והמרשימה ביותר שהצמיחו הישראלים. וניצבים שליש לפחות מבוחרי הליכוד שחצו את הקווים, ומתנגדים נחרצות להפיכה המשפטית בכל סקר מאז ינואר האחרון. וניצבת גם האופוזיציה בכנסת, שנוהגת נכון ובתבונה כאשר היא ממשיכה לקרוא לעצירת החקיקה ולמו"מ. אלה האנשים שבזכותם מעריך בנק ישראל שה"רפורמה" תסתיים בפשרה; אלה האנשים שמספקים את החומה המגוננת על הדמוקרטיה. וכן, בחומה הזו נפרץ חור אתמול. הדרך לבלום את ההסתערות האנטי־דמוקרטית היא לא בהכרח באמצעות פעולות מחאה "מקוריות", ובטח שלא קיצוניות - אלא באמצעות המשך המחאה הפטריוטית והמדוגלת ביותר שראינו.