ההחלטה להשאיר את הריבית על כנה אתמול הייתה גלומה בדברים שאמר הנגיד פרופ' אמיר ירון בדיוק לפני חודש - היה צריך רק להקשיב לו. ירון אמר אז שהעלאת הריבית ב־0.25% ל־4.75% כבר לוקחת בחשבון את האפשרות של מדד יחסית גבוה לחודש יוני, ולכן לפחות לזמן הקרוב מדיניות העלאות הריבית מיצתה את עצמה. בפועל, המדד של יוני צפוי להיות דווקא נמוך יחסית, והמדד של יולי (על פי ה"סיילים" בחנויות) על גבול אפסי אם לא שלילי.
החלטת אי־שינוי בריבית היא כמובן חדשה טובה לבעלי המשכנתאות ולחלק מבעלי החובות, והיא טובה למעשה לכל המשק. עם זאת, אין להסיק ששד האינפלציה הוחזר במלואו לבקבוק. לא, הוא עדיין בחוץ: מוחלש ורדום, אך נכון להתעורר ולתקוף. גם הנגיד אומר זאת מאוד במפורש: אל תטעו בי ואל תחשבו שחרב הריבית שלי שבה לנצח אל הנדן. אם אראה את האינפלציה שוב מרימה ראש, לא אהסס לשלוף את נשק הריבית העולה.
ומה עם הפחתת הריבית? לפי התחזית האחרונה של בנק ישראל, זו אופציה שתעמוד על הפרק רק בעוד חצי שנה לכל המקודם. אבל מבחינות אחרות, זו תחזית חיובית ומעודדת: המשק הישראלי חזוי לצמוח ריאלית ב־2023 ב־3% (בחצי אחוז יותר מאשר בתחזית באפריל) ההשקעות צפויות לגדול ב־4.5%, התעסוקה צפויה להישאר מלאה, הגירעון בתקציב צפוי להישאר זניח - ועוד התפתחויות שמעטות מהכלכלות המפותחות יכולות להשוויץ בהן.
לצידן, חשוב להזכיר ללא לאות את הסיכונים לעתיד, כפי שמנה אותם אתמול בדבריו הנגיד ירון. נתחיל מהייטק, שמשקלו ביצוא כ־50% ושצמיחתו המואצת דחפה את המשק כולו קדימה. הייטק עולמי נכנס למיתון בסוף השנה שעברה, מה שגרם להתכווצות בפעילות וירידה חדה בגיוסי ההון של הייטק ישראלי שרובו יצוא. מגמה זו, אם תתמיד, עלולה להשפיע לרעה על כל מגזרי המשק ולא רק על חברות הזנק שממילא מספרן קטן והולך, מזהיר הנגיד בסקירתו - ומזהיר בעיקר את הממשלה הבלתי־אחראית והבלתי־מתפקדת.
סכנה אחרת: פיחות נוסף בשקל, למשל כתוצאה מהפחתה של ממש בדירוג האשראי הבינלאומי של ישראל, עלול לסכל את בלימת האינפלציה. לא הייתי מפריז בסיכון זה: לישראל עודפים אדירים של מטבע חוץ, והיצואנים שלנו ייחלו לפיחות זמן רב.
הסיכון השלישי והקשה מכולם טמון במסע החקיקה הדורסני של ממשלת רוטמן־סמוטריץ’־בן גביר, שלישיית הסיפוחיסטים המשיחיים שהצליחה להשתלט (בקלות) על ראש הממשלה נתניהו ולהפכו לעבד נרצע שלה. כשביבי מאמץ את תפיסות העולם של הקצה הקנאי ביותר של המפה הפוליטית הישראלית, הוא הופך במו ידיו את ישראל למדינה שעסקים הגונים לא ירצו להשקיע בה, להימצא בה ולעבוד בה.
הסיכון לישראל כמדינה דמוקרטית נורמלית, סיכון ששגריר ארה"ב היוצא היטב לתארו כ"ירידה מהפסים", הוא כזה שמאפיל בחומרתו על כל האחרים. הנגיד מרתיע מפניו, בלשונו המאופקת, כשהוא קורא לחקיקה בהסכמה רחבה. הסכמה רחבה אכן תנטרל את הקיצונים ותאפשר מימוש התרחישים הכלכליים האופטימיים לישראל, כולל חיסול האינפלציה, אבל קשה לראות את רוטמן־סמוטריץ'־בן גביר וחבריהם עוזבים בשקט את עמדות המפתח שתפסו בממשל נתניהו. כשהם ממשיכים בתפקידיהם ובמעגלי השפעתם, הסיכוי למימוש התחזיות האופטימיות לכלכלת ישראל קטן ואוזל.
