א. על אי־הסבירות. הצעת החוק לקיצוץ עילת הסבירות, שעברה בקריאה ראשונה, היא פשוט מרשם להפקרות. אין מילה אחרת. מניסיון רב במערכת הממשל וסביב שולחן הממשלה אין לי ספק בכך, ודבריי באים ממקום משפטי לא פוליטי.
אדגיש דבר שלא הוטעם דיו, לעיתים גם על ידי בית המשפט, כי מדובר באי־סבירות קיצונית, שאדם וציבור הגונים לא יקבלו בשום אופן, ולא ב"גחמת אי־סבירות". אתייחס כאן רק למינויים. הם אינם חזות הכל, וסביבם כמובן גם פיטורים. אפשר יהא, אם יתקבל החוק, למנות בלא בקרה כלשהי אנשים לא ראויים כל עיקר, שכל סגולתם הרלוונטית היא קרבתם לשר, ואילו את הראויים אפשר יהא לפטר בלא קושי רב, כי לא יהיו בקרה שיפוטית ולא שום ריסונים ואיזונים; הכנסת היא כיום, למרבה הצער, "להקת המעודדות" של הממשלה. השירות הציבורי שנבנה בעמל - בסכנה. אוי לעיניים שככה קוראות; ואם כנטען היו הסכמות, מדוע להגיש לכנסת נוסח מוקצן ולהתל בציבור? דבר זה מצטרף לחקיקה פרסונלית מובהקת ללא בושה.
ב. ועוד מעלילות ההפגנות. כותב אני כמפגין שבועי מול בית הנשיא, ובהפגנות ליד הכנסת. שורות אלו נכתבות בשובנו מההפגנה. אילו נשמעה דעתי בפני המארגנים, יש הבדל בין חסימת נתיבי איילון לבין נתב"ג. בנתיבי איילון נגרמת אי־נוחות רבה לציבור רחב (ולכן על המפגינים לנהוג זהירות וריסון) - אך יש דרכים חלופיות. אין להתיר הבערת אש (ובוודאי לא רימוני עשן מול בית שר). נתב"ג הוא נמל תעופה יחיד, ולכן אין לדעתי מקום לשבשו, גם אם יש לכך עיגון בחוק, זאת מטעמי שכל ישר.
האכיפה, שעליה קבלו השרים בישיבת המתקפה על היועצת המשפטית, אכן צריכה להיות שוויונית ככל הניתן ולא בררנית. כל בר דעת מבין זאת, והדבר עומד - וצריך לעמוד - לנגד עיני האוכפים. גם אם היו בעבר חריגות במקרים מסוימים, בהתנתקות, בהפגנות יוצאי אתיופיה או החרדים, ממש לא היינו רוצים לראות זאת עכשיו. אך הממשלה היא גוף פוליטי, וברור כי הדיון בישיבת הממשלה היה אקט פוליטי כדי להביא לבלימת ההפגנות עצמן. בכ־15 שנים ליד שולחן הממשלה, איני זוכר שדבר כגון זה עלה על שולחן הממשלה, נגד יועץ משפטי ומשטרה. הטיפול בהפגנות ברובו עד כה נראה נכון, וליועצת המשפטית גם עמוד שדרה.
ולבסוף: אני מכיר לא רע את בנימין נתניהו, אף ששנים לא פגשתיו. סבורני שהוא מצר מאוד על שנדחף למצב הזה של ה"רפורמה" והמחאה, הן פנימית והן חיצונית (עיינו ערך ביידן). עליו האחריות ובידו הכוח לומר ל"רפורמיסטים" עד כאן, כי - כדברי מגילת אסתר - "אין הצר שווה בנזק המלך".
ג. על השוויון. שר האוצר סמוטריץ' צייץ בעניין ההפגנות, כי הממשלה מקדמת "את ביצורן של זכויות וחרויות ובראשן את הזכות לשוויון". ראש הממשלה חזר, בעניין טיפול המשטרה בהפגנות, על הצורך בשוויון. נתקפתי חשק עז לברך שהחיינו; באופן עקבי סירבו, לצערי, חוגים פוליטיים בישראל להוסיף את השוויון האישי ל"חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי", או ל"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". כל הנסיונות לכך לא צלחו. בדברי ראש הממשלה והשר כדאי להאחז ולקדם תיקון הוגן לחוקי היסוד, שייתן תחושת שיתוף לכל אזרח בישראל - מדינה יהודית ודמוקרטית.
ד. על הלשון, הסגנון וגסות הרוח. מדי מספר ימים אנו זוכים לפניני לשון מפי בכירים במערכת הממשל (גם מן העבר), כמו גלגול נגיד בנק ישראל מן המדרגות, ראשי מערכת הביטחון כ"כוח וגנר" או סילוק גס של היועצת המשפטית לכנסת מן הדוכן. היו חלקית התנצלויות, אך הנזק הכבד נגרם. חישבו נא על תלמידי תיכון השומעים את אישי הציבור, ועל תורת אזרחות שילמדו. אני מתחלחל; קשה להניח שגסות הרוח לא תחלחל.
וגם חסרה מאוד ענווה. כותב הרב נחום רבינוביץ המנוח, ראש ישיבת ההסדר במעלה אדומים, בספרו "מסילות בלבבם", "בהיעדר ענווה הופכת הדמוקרטיה לכסות עיניים בלבד, ובעלי עמדות כוח אינם נרתעים מלכפות את מרותם על הציבור הרחב על ידי ניצול ציני של מוסדות השלטון". הצד השני של המטבע הוא יוהרה. ישמע חכם ויוסיף לקח, יפחית גסות ויוהרה ויגדיל ענווה.
אנחנו בימי בין המצרים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב. בית המקדש השני חרב בשל שנאת חינם. הלשון הנקייה יכולה לצמצם איבה.