אלה ימים עצובים לכולנו. ימים שבהם שגרת חיינו היא להישאר נצורים בבית ולבטל פגישות וישיבות.
ימים שבהם כל צד מתחפר ומשתמש בנבזות במושגים "לב פתוח" ו"נפש חפצה", אך בפועל כל העיניים נשואות לשמיים.
ימים שבהם הכל, אבל הכל, הפך ל"הם" ו"אנחנו".
ימים שבהם בלתי אפשרי להביע עמדה ודעה מבלי לספוג עלבונות וקיתונות של רוע.
אתם שם, כולכם, אתם שומעים? הגענו לנקודת ההכרעה, ואתם חייבים לעצור, לנשום, להפסיק הכל ולהתחיל לראות אותנו. אותנו, פשוטי העם, שמביטים בכם בעיניים כלות ודומעות ולא יודעים מה להגיד לילדים שלנו.
אותנו, שממש אוהבים כל אחד ואחת מכם, ומעריכים גם את אלו שמולם אנחנו חלוקים. תמיד הרגשנו ככה ותמיד הרגשנו ביחד. לאן נעלמה האפשרות הזו?
תביטו בנו, אנחנו, שלא מבינים למה אי־אפשר לדבר, לכבד, לפעול בתום לב ולא להפוך הכל לדורסני ואגרסיבי.
אותנו, שלא מבינים איך בחצי שנה העולם התהפך עלינו, ובסתר ליבנו מודים לאל שההורים שלנו, בוני המדינה הזו, אינם בחיים כדי לחזות בבושה.
אותנו, שרצים, מתרוצצים, מלמדים, מכבדים אדם בשל היותו אדם. שידענו ועדיין יודעים לדבר זכות בכל חלקי המדינה הזו.
אותנו, שלא הפסקנו לבכות על חיילי הארץ הזו שנפלו כדי שנמשיך לחיות פה וכאבנו אותם, ולא שאלנו האם הם שייכים לאותם "הם" ו"אנחנו".
אותנו, שמעשי החסד של כולם מכל המגזרים עוטפים אותנו.
אותנו, שבנינו פה תרבות וחברה וסיפורי הצלחה וכלכלה ותחבורה.
אותנו, שמרגישים שנפלו עלינו השמיים ואנחנו מתקשים לנשום.
אותנו, שבוכים וקמים בבעתה בלילות ממה שקורה איתנו.
אותנו, שדורשים מכם להפסיק.
פשוט להפסיק, כי נגמר לנו האוויר.
אותנו, שמבקשים מכל מי שיכול לעזור - ללמד, לבנות, לפשר ולשכנע - לעשות זאת עכשיו ומיד.
מישהו שומע אותנו?
