עילת הסבירות. סבירות.
נותרו לנו בכלל מאלה? תסתכלו על המדינה שלנו. על האדמה שניתנה לנו למשמרת. על ציריה. צמתיה. מחלפיה. על שער הכניסה שלה בנתב"ג.
תסתכלו, הנה פה, מולי, על הדרך המהירה, כביש 1, לירושלים. על מחלף חמד. יש פה אדם מתגולל על הכביש בפקעת אנושית. רק את ראשו אני רואה.
מעליו ערימה נושמת ונאבקת. שוטרים שמנסים למשוך, מפגינים שאוחזים. לא רחוק ממנו נהגים תקועים שמביטים. חלקם, רואים להם בעיניים, כועסים. ובתוך הפקעת מתערבבים האינטרסים, הדעות, המחלוקות. עד שנותר רק ראש אדם.
אדם קרוע, שמושכים אותו לפה ולשם. כמו המדינה שלנו. והלב בוכה עליו. ובוכה על הארץ הזו. וגם מבין: יש לנו מנהיגים שהובילו אל עם קרוע. אל אנשים שסועים. אל ראשים מתגוללים. ואת הסבירות כדאי לחפש במקום אחר, אם מתעקשים.
× × ×
זה היה יום ארוך מסך השעות והדקות שבו. יום עצוב שבו כל שנייה נצבעה בעימות איפשהו. יום שבו הדמוקרטיה שכבה ונאבקה וחסמה ונרטבה ממכת"זית ונגררה. בפתחי הערים, בצמתים, במנהרת הכרמל, בנתב"ג.
הוא החל מוקדם, לפני שמונה בבוקר, בחסימה משולבת, בהובלת "אחים לנשק", של צירי הגישה לירושלים, ליד כביש 443, המוביל ממודיעין לבירה, וכאן במחלף הסמוך לאבו גוש.
אני צופה עכשיו מהגשר המשקיף. נחילי אדם, במאות, יורדים דרך גבעת החול אל האוטוסטרדה. בשלטים, בדגלים, במגפונים. עשן אבוקות אדום מתערבב בבליל רעשים; זעקות, זמבורות, מגפונים, תופים. והנה שניים מנתיבי הכביש חסומים; על השלישי מתפתח עימות מול השוטרים.
בדקות האירוע יסלים. המפגינים יישבו יחד, אוחזי ידיים, על הכביש. לא יזוזו. מכת"זית מהנתיב הנגדי, ואז מאחור, תשטוף אותם. וגם אותי, אף שאעמוד מהצד. ואז, כשהכביש יהיה רטוב, יסתערו השוטרים. שניים־שלושה ירימו, ימשכו כל מפגין.
בין לבין מימין, על שולי הכביש, תשכב על גבה מפגינה פצועה. התקהלות סביבה. מעוצמת נתז המכת”זית נחבטה במעקה ההפרדה. "היא פתחה את הראש ולאורך הסנטר", עמוס, וטרינר במקצועו, יוצא סיירת מטכ"ל, שמיהר לטפל בה יתאר אחר כך, "ניקינו לה את הפציעות, ראינו שהיא בהכרה, שלחנו אותה למיון".
וברקע, ברגעים הבלתי אפשריים הללו, תהיה שירה. "לא נוותר, לא נוותר", ו"בושה".
× × ×
זו לא הנפגעת היחידה על המחלף.
שי אייזנברג, 74, מגבעת אלה שבעמק יזרעאל, בדיוק יוצא מצילום. אנחנו פוגשים אותו במיון של הדסה עין כרם. הוא מציג תמונות שלו. אחת במעצר, אחת באמבולנס.
אייזנברג נפגע בעימותים סביב חסימת הכביש. "הגיע אמבולנס. נתנו לו לעבור. אחריו הייתה מכונית. הנהג מסתכל עליי בעיניים, נותן גז. ואני נמחץ בין האוטו לאמבולנס", הוא מתאר את ההשתלשלות, ואז מצביע על רגל ימין. יש שם פצע פתוח ואזור נפוח.
"אמרתי לאחד השוטרים ‘תעצור את הנהג’. התרחקתי לשולי הכביש לבחון נזקים, ואז הוא עוצר אותי. הרימו אותי שניים־שלושה, אזקו אותי למפגין אחר ברגליים. במעצר הביאו לי חובש, הזמין לי אמבולנס".
בינתיים מתברר שלאייזנברג אין שבר. יצא בזול. ואז ד"ר בחלוק ניגש אליו במיוחד. "הבנתי שנפגעת במחאה, אני יכול לעזור לך במשהו?", אומר לו.
"אני לא פונקציה בסיפור הזה בכלל", אייזנברג מסכם, ואז נזכר במבט של אותו נהג, "אני מלא דאגה. אלימות יש בכל מקום".
× × ×
בחזרה לכביש.
הדרך לירושלים נפתחה. אחרי עימות ממושך. אחרי שהמפגינים נעו מזרחה, מערבה, ברחו מהמכת"זית, מהשוטרים, חזרו לכביש. אחרי אין־ספור גרירות ודחיפות. אחרי עצורים.
בצד הכביש מישהי מבוגרת, לא יודע למה, בוכה. ואחת אחרת מחבקת אותה. זה רגע נוגע ללב. והנה עוד מישהי, רטובה ממכת"זית, השיער שלה מטפטף, הידיים שלה שרוטות. עם מקל דופקת על מעקה ההפרדה, ד-מו-קרטיה.
אחד השוטרים, אדם מבוגר, עומד ממול, מביט. יש לו בקבוק מים. רואים שקשה לו עם המראות. הלב שלך עם המפגינים, אני שואל. "אני פה עם מדים אבל תבין לבד", הוא משיב, "בהיסטוריה שלנו הפגנות לא השיגו משהו בנחמדות".
חלק מהרכבים שעוברים עכשיו, אחרי המתנה מפרכת בדרך לירושלים, מצפצפים לאות הזדהות. יש גם שכועסים. "הפכתם אותי לאזרח סוג ב'", צעיר בפולקסווגן לבנה צועק. "אתם לא מסוגלים לקבל הכרעה של מיליוני אנשים".
× × ×
שוב על הגשר.
תכף, כשיירגעו הרוחות ודיווחים יזרמו על המתחולל במוקדי עימות אחרים, אני אפגוש את רמי, מתן ועודד מגידו, עם חולצות של לוחמי מלחמת יום הכיפורים. שניהם חירפו נפשם לפני 50 שנה כמפקדי פלוגות טנקים, צלחו את התעלה. "אז הצלנו את המדינה מאויב חיצוני, היום רוצים להפוך אותנו לרוסיה, הונגריה, פולין, ווטאבר", מתן יאמר, ואז יצביע מאחורינו. "פה חטפתי בוקס מתומך ביבי. ואתמול בהפגנה ברחוב עזה אחד אומר לי 'אנשים כמוך צריכים לקבל שני כדורים בראש. ככה בלי חשבון'". "ואני", יוסיף מגידו, "שמעתי - חבל שלא נשרפתם בטנקים ב־73'. יותר מפעם אחת".
עכשיו, בכל מקרה, הלוחמים הוותיקים ממשיכים ליעד הבא. פתחו את הבוקר בנתב"ג, חילקו פרחים לנוחתים. "אמרנו להם 'זה כדי שתיהנו מהימים של הדמוקרטיה שנותרו לנו'", אומר מגידו. ועכשיו הם בדרך להפגין מחוץ לתחנת המשטרה במבשרת ציון, לשם הובא אחד העצורים פה בכביש. "זו המלחמה האחרונה שלי", מגידו מסכם, "צריך להציל את המדינה כמו אז".
ותכף, כשנמשיך הלאה ומחלף חמד יהיה בגבנו, אי־אפשר יהיה שלא להיזכר בערימת האדם שעל הכביש. ולשאול מה קרה פה הרגע. הרי הסתדרנו כולנו יחד רק לפני חצי שנה. ולאן הובילו אותנו, על הנתיב המוביל לבירת המדינה. וזה יהיה רק אירוע אחד, הפגנה אחת, בארץ נעדרת סבירות שאתמול בערה.
בדקות האירוע יסלים. המפגינים יישבו יחד, אוחזי ידיים, על הכביש. לא יזוזו. מכת"זית מהנתיב הנגדי, ואז מאחור, תשטוף אותם. כשהכביש יהיה רטוב, יסתערו השוטרים. שניים־שלושה ירימו, ימשכו כל מפגין
בצד הכביש מישהי מבוגרת בוכה. ואחת אחרת מחבקת אותה. זה רגע נוגע ללב. והנה עוד מישהי, רטובה ממכת"זית, השיער שלה מטפטף, הידיים שלה שרוטות. עם מקל דופקת על מעקה ההפרדה, ד-מו-קרטיה
