"למה שלא תעשה מינוי במקום להתלונן", שאל דוד, אוהד כדורגל ותיק ואוהד הפועל ת"א טרי.
כן, תתפלאו, מתברר שאפשר להחליף אהבה לקבוצה גם בגיל מאוחר. דוד הוא לא פרחח, לא אולטראס – מילה שמתארת אהבה לארגון יותר מאשר לקבוצה – דוד הוא באמת אוהב כדורגל אבל מהדור הישן. כזה שיכול להכיל אהבה למשחק גם אם היא כחולה, אנגלייה או אדומה מיפו.
"תסתכל", אמר לי דוד, "ימים יפים עוברים על הכדורגל הישראלי, נבחרת נוער מרגשת עם ילדים מופלאים, מאמן שובה לב, והיה יורו מהאגדות של ילדים בני 21 שמגיעים עד לאולימפיאדה על כתפיו הענקיות של גיא לוזון".
אז זה הכדורגל הישראלי החדש, מלא תקווה וילדי קיץ שמנפצים שיאים? אז למה יש לי הרגשה של רב הנסתר על הגלוי? הנה יעקב שחר הלך אול אין, שם את מסאי דגו במרכז השולחן וסימן את מהפכת המאמנים. מיץ' גולדהאר המציא מחדש את מושג המאמן במכבי ת"א שלו, הפועל ת"א השוותה והעלתה את ההימור עם מאמן אלמוני משלה וכוכב עם כאבי גב. בית"ר ירושלים עדיין לא נרגעה מטרפת הגביע, העולות החדשות מפ"ת עובדות יפה, והכי שקט הוא אליניב ברדה – והכי יציב.
פעם זו הייתה עונת מלפפונים אמיתית. אחר כך באו האוליגרכים, אחר כך הלגיונרים, והיום זה כבר סלט כדורגל ישראלי חתוך דק. ומה יהיה עם אותם הילדים, שאמנם מתחת לגיל 21 אבל משחקים בביטחון של מבוגרים, האם הם ישחקו או לא בתוך הסלט הזה?
אולי אני בכלל כבר לא אוהב כדורגל. אולי מה שנשאר לי זה רק זיכרון מתוק מימים מרירים. אולי שבת בצהריים כבר שמורה לילדים ולמשפחה. לפעמים בשבתות אני מעביר תחנה לרשת ב׳. יש שם שירים אבל אין שערים. גם שוש עטרי כבר לא שם.
"בקיצור, סמס לי כשאתה עושה מינוי", קטע לי דוד את חוט המחשבה. דוד שהיה פעם כחול והיום הוא אדום ואוהב כדורגל יותר מהכל.
