כל־כך עצוב לצפות בהפגנות, שהחמלה התאדתה מהן והשנאה חוגגת וכובשת שיאים. מה המסר שהיעדר החמלה מעביר לילדים שלנו?
כבר לפני למעלה מעשר שנים קבל עו"ד יעקב וינרוט ז"ל שהחברה הישראלית מאבדת בהדרגה את החמלה. נדמה לי שההפגנות מפוגגות את שאריותיה. אין לי ספק שהרוב המכריע של המפגינים חרדים באמת, איש איש לנקודת הראות שלו. כל צד והשקפת עולמו. אבל איפה החמלה? בעוד מגן דוד אדום מוציא הודעות שאמבולנסים נתקעו בדרך, טענו בתי החולים שלא נורא. המקרים לא היו קשים כל־כך ובסוף גם הנער שנפגע מאוטובוס, גם הילד שחטף התקף אלרגיה, זכו בטיפול רפואי. איזה יופי. ומה על רגעי החרדה שעברו על הילדים והוריהם באמבולנס עד שהגיעו לבית החולים? ומה על ילדים אוטיסטים וכאלה הסובלים מדלקות אוזניים, שנכנסו לחרדות מול הזמבורות והחצוצרות והצפצפות והרמקולים? "אין לנו בעיה לעצור אפילו חולה אונקולוגי בדרכו לטיפול, כי אנחנו דואגים לעתידו", הצהיר אחד מראשי מארגני המחאה. אלוקים אדירים, איפה אתה חי? אני מאחלת לך שלעולם לא תתנסה בחולה אונקולוגי במשפחתך.
בבוקר שלמחרת ליל ההפגנות נגד פיטורי גלנט, המתינה קרובת משפחה שלי על מיטתה בבית חולים במרכז הארץ לסניטר שיוביל אותה לחדר הניתוח. באותו בוקר הייתה אמורה לעבור ניתוח אלקטיבי קשה למדי, שנקבע כחודש לפני כן. הסניטר לא הגיע. רק לקראת עשר, כשהיא בצום, אחרי לילה ללא שינה, חששות ופחדים מפני הניתוח, נודע למשפחה שהמנתח הבכיר הודיע בוואטסאפ לבית החולים שהוא עייף אחרי ההפגנה באיילון. המקרה שלה לא זכה לפרסום. המנתח ממשיך בעבודתו כרגיל. ואיפה החמלה?
האדמו"ר מקלויזנבורג הרב יקותיאל הלברשטאם זצ"ל, איבד את רעייתו ואת 11 ילדיו שנרצחו באושוויץ. הוא עצמו שרד את צעדת המוות, בעודו חובש עצמו בעלים כדי לחסום פצע שדימם ללא הפסקה. אז, קיבל על עצמו לייסד בית חולים. בית חולים כזה, הבטיח לעצמו, שבו לא רק יטפלו בחולים. "אבנה בית רפואה בו הרופאים והאחיות יאמינו שיש אלוקים בעולם ויידעו שכניגשים לרפוא חולה עושים את המצווה הגדולה ביותר בעולם".
אין ספק שצעדת המוות הייתה קשה יותר לכל מי ששרד אותה מאשר הקושי בפחדים והחששות הגדולים ביותר לעתיד שחווים כל המפגינים נגד הרפורמה. המבחן של כולנו הוא מבחן החמלה, גם בסיטואציה הקשה. לא כל אחד מתקרב לעוצמות האדמו"ר מקלויזנבורג, שבית חולים לניאדו נולד מסבלו. אבל גם לנו יש את הבחירה, מה אנחנו מייצרים מהתקופה הקשה הזאת. ולא נתייחס למה שניתן היה לעשות מהכסף הגדול, המרץ, הכשרונות המושקעים בהפגנות כדי לעזור לחלשים בחברה. לפחות הגיע הזמן לחשוב על יוזמות של חמלה בימים קשים אלו.
דריסת החמלה מפחידה אותי הרבה יותר מעילת הסבירות, שלא ברור לי כמה מהמפגינים מבינים בדיוק מהי. הן תומכי הרפורמה והן המתנגדים לה. אבל דריסת החמלה תהפוך אותנו לסדום. חיסול ההתחשבות, האלהת האגרסיביות, רמיסת האחר רק כי נקלע לאזורך, מהוות דוגמה איומה לילדים שאנחנו מגדלים באהבה.
כדאי לזכור. עם ישראל נתן לעולם בין השאר את הציווי "ואהבת לרעך כמוך". ששרד את כל הדורות. וחייב לשרוד גם את חילוקי הדעות של היום.
