לא המציאות הביטחונית הקשה ביהודה ושומרון ואף לא הפרובוקציות של חיזבאללה הן האיום הביטחוני העיקרי על מדינת ישראל: האיום המשמעותי ביותר נובע מהחזון האיראני ללכד ולתאם בין הזירות ולנצל את השיפור העצום ביכולת התקיפה המדויקת.
ללא קשר לשאיפות הגרעין של איראן וללא קשר לניסיונות שלה לפגע בישראלים באשר הם, גיבשו האיראנים אסטרטגיה הבנויה מהמרכיבים הבאים: 1. הפעלת כל הכוח של חיזבאללה, כוח הכולל גדודים של כוחות מיוחדים שיפשטו על הגליל, עשרות אלפי רקטות, ובעיקר נשק מדויק, חלקו טילים בליסטיים, חלקו כטב"מים תוקפים ואף יתכן טילי שיוט; 2. מיליציות פרו־איראניות בסוריה, בעיראק ואף בתימן, שלכולן יכולות תקיפה בנשק מדויק; 3. אפשרויות תקיפה מאיראן עצמה שכוללות יכולות בעלות טווח יעיל כנגד ישראל; 4. הפעלה של כל יכולות החמאס והג'יהאד האיסלאמי מעזה; 5. התססת הפלסטינים לכדי אינתיפדה שלישית, אלימה מקודמותיה; 6. שכנוע של אלפי ערבים ישראלים להצטרף למאבק תוך ניצול הניכור שלהם מהמדינה.
איראן מאמינה שהפעלה מתואמת של כל אלה, בדגש על השימוש בנשק מדויק במספרים גדולים נגד תשתיות צבאיות ואזרחיות בישראל, תמוטט את מדינת ישראל - ו־50 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, מומלץ לקחת ברצינות הן את כוונות האויב והן את הפוטנציאל לממש אותן. החזון האיראני עדיין לא מתורגם לתוכנית אופרטיבית עם לוח זמנים, אבל הם שואפים להגיע לכך.
יותר מכך, האיראנים מעודדים מארבע תופעות נוספות. ראשית, מעמדם הבינלאומי התחזק מאוד. רוסיה זקוקה להם, הסינים מחזרים אחריהם וערב־הסעודית מתרפסת בפניהם. שנית, ארצות־הברית נכשלה בניסיונה לבודד את איראן. שלישית, איבוד התמיכה בישראל מצד מדינות המערב בכלל וארצות־הברית בפרט. לא מדובר רק בשפה דיפלומטית קרה מצד נשיא ארצות־הברית - כדאי שנפנים כי במצב של תרחיש המתואר לעיל תזדקק ישראל לאספקת פריטים חיוניים תוך כדי העימות, בדיוק כפי שקרה ב־1973, וכלל לא בטוח שהממשל האמריקאי הנוכחי ייצא מגדרו כפי שעשה ניקסון לפני 50 שנה לסייע לנו. רביעית, השסעים הפנימיים בישראל וההצהרות של אנשי מילואים רבים כי יפסיקו להתנדב.
כל ארבעת הגורמים הללו מעודדים את איראן. אין זה חשוב עד כמה ההערכה האיראנית היא מדויקת או שגויה, מספיק שהיא תגרום להם להאמין כי יש ביכולתם להוביל כזו מלחמה כדי שישראל תעמוד בפני אתגר שהוא, כמו ב־1973, לא פחות מקיומי. כן, לא אלמן ישראל ויש לנו יכולות מודיעיניות ומבצעיות מעולות, וסביר שאף ננצח בעימות כולל כזה - אך המחיר שנשלם באבידות, בהרס תשתיות, בצניחה ברמת החיים ובאובדן הביטחון צפוי להיות גבוה מאוד. ישנו כמובן תרחיש נוסף, שלפיו הפרובוקציות של חיזבאללה - כמו זה של אתמול ליד זרעית - יציתו את אותה מערכה מוקדם מכפי שהערכנו.
ישנם אפוא ארבעה דברים שחובת הממשלה להתמקד בהם כאן ועכשיו: שיפור בהגנה על תשתיות אזרחיות, נושא שמוזנח שנים; עצירת מהלכים שיוצרים פגיעה בלכידות, בעיקר של הצבא אך גם מול החברה הדרוזית; שיפור היחסים עם הממשל האמריקאי; ובחינה מול האו"ם וצרפת של מידת הנכונות בלבנון לסמן גבול יבשתי מוסכם עם ישראל.
