לולא הכרתי חלק מהחברים בקבוצת "מבצר הדמוקרטיה" שעתרו לפסול את כהונת ראש הממשלה בנימין נתניהו, בטענה שהפר את הסדר ניגוד העניינים שחל בעניינו, הייתי חושד שמא מדובר בפרובוקציה לא מתוחכמת מבית היוצר של רוטמן ולוין. כזו שמבקשת להוכיח את הכורח ברפורמה המשפטית ואת צדקת טענות מוביליה כלפי בית המשפט העליון. אחרת, לא ברור מדוע קבוצת אזרחים ששמם נגזר מתפיסתם את בית המשפט העליון כ"מבצר האחרון של אזרחי החברה הדמוקרטית בישראל" פועלת בצורה שבהכרח תחליש את אותו מבצר.
בבסיס העתירה טענה פשוטה: למרות שנתניהו התחייב כנאשם בפלילים להימנע מלעסוק במערכת המשפט, הוא "נכנס לאירוע" ואף הצהיר במפורש ובפומבי שבכוונתו להמשיך ולפעול תוך הפרת האיסורים שחלים עליו. משכך, הוא פסול מלהמשיך ולכהן כראש הממשלה. לכאורה, תוצאת העתירה חד־משמעית וברורה מהסוג של "נתפסת – שילמת!", אולם שיפוט אינו טכנאות משפט גרידא אלא תופעה מורכבת. לפחות חלק מהעותרים שמציגים עצמם כ"אנשים מובילים בתחומי האקדמיה, הביטחון ועוד" אמורים לדעת זאת. נשיאת העליון, אסתר חיות, עמדה על כך בעצמה בנאום התשובה שלה לשר לוין כשאמרה שבניגוד לתפיסתו, פסק דין של שופט לעולם אינו רק פרי מחשב אלא בעיקר פרי מחשבה. לו היו מקשיבים העותרים לדבריה, היו מבינים שבמצב הדברים החריג שנוצר כשנשיא המדינה, נשיא ארה"ב ורבים אחרים מזהירים מהחורבן שבפתח, לדרוש מראש הממשלה, שבאופן אישי הוא גם בעל כוח ציבורי ייחודי, לא להטיל את כל כובד משקלו להרגעת הרוחות, זה כמו לצפות מנהג מיומן שרישיונו נפסל להתרחק מדוושת הבלם באוטובוס מידרדר לתהום כשכל נוסעיו בסכנה. זה מגוחך. לא בכדי קבעה היועמ"שית שאף שנתניהו הפר את הסדר ניגוד העניינים הוא לא ביזה את בית המשפט. זה לא דבר והיפוכו, כפי שטענו נגדה, זו תשובה מדויקת למצב דברים מורכב ועמוס סתירות פנימיות.
גם מי שסבור שאפילו בתרחיש האימים שעמדנו לפניו בערב ה־23 במארס, כשהאש כבר נשלחה לעבר אסמי המשפט, לא היה אמור נתניהו להיכנס לאירוע, צריך לתהות מה בצע העתירה. כאמור, מצב הדברים המשפטי מסובך. הכל קשור בכל, בשורה של קשרים גורדיים. לא רק הנסיבות חריגות שבחריגות. לכל הצדדים לעתירה (למעט מגישיה) יש ניגוד עניינים (אישי או מוסדי) בשל נושאי הרפורמה. בסיטואציה כזו נשאלת השאלה מה מצפים "מגיני המבצר" שהשופטים יעשו? הם באמת חושבים שהעליון צריך להעביר את נתניהו מכהונתו (ואגב כך לפגוע פגיעה אנושה בזכויות בוחריו ובמעשה השלטוני) בנסיבות כאלה נדירות? והאם הם חושבים שבסיטואציה הנוכחית הוא יכול לפסול אותו בצורה כה תקדימית בלי שהפסילה תביא לפרוץ מלחמה, אבל הפעם אמיתית?
אלה שאלות שאנשים רציניים, קל וחומר משפטנים, אמורים לשאול את עצמם לפני שהם מכינים את ההודעה לתקשורת שמלווה את הגשת העתירה. כל החלטה של העליון תחליש אותו. אם ידחה את העתירה – יטענו שזה בשל הפחד שמטילים עליו מובילי הרפורמה (מה שיעודד אותם להמשיך במסע ההחלשה), ואם יקבל את העתירה – הוא רק יוכיח את צדקת האחרונים לכאורה. אין דרך באמת לצאת לא חבול. בהתחשב בכך שסיכויי העתירה להתקבל שואפים לאפס – הן מבחינת הטיעון המשפטי החלש והן מבחינת מארג הנסיבות הנדירות – הרי שהדבר היחיד שהיא עושה זה למלא עוד דלק במכלים של דחפורי ה־D9 שכבר ממתינים מוּנעים סמוך לעליון. בראש העותרים ניצב הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ. כדאי להיוועץ בו האם זו באמת הדרך הטובה ביותר להגן על המבצר האחרון של הדמוקרטיה.