ככל שהמשחק התקדם, ככה חשבתי יותר על הסרט "סיפורו של וויל האנטינג", ובעיקר על הדינמיקה בין הפסיכולוג ממעמד הפועלים (בגילומו של רובין וויליאמס) לבין הגאון המנוכר, בעיקר לעצמו (בגילומו של מאט דיימון). ברור שמבחינת טניס, קרלוס אלקראס לא משפיל את מבטו מול נובאק ג'וקוביץ', ככה שהקרב האמיתי ביניהם הוא המאבק המנטלי.
אף גאון לא אוהב שמאתגרים אותו, ואלקראס הוא לא יוצא דופן. המערכה הראשונה מצאה אותו לא מוכן. כמו בשיחות הראשונות בין דיימון לוויליאמס: מספיק עם החפירות. בוא נשחק טניס, נפתור בעיות מתמטיות, על מה יש לדבר כל כך הרבה. תן לי להראות לך אינסטינקטים, עזוב אותך מהילדות שלי.
בפיגור של 3:0 בשובר השוויון במערכה השנייה, אלקראס היה על סף הסצנה שבה דיימון רוצה לעזוב את כל הסשנים המתישים האלו ופשוט רוצה לגמור עם זה. למי יש כוח? עוד מעט נובאק יילך, ומי בדיוק ימנע ממנו עשרה גראנד סלאמים רצופים? סשה זברב?
אבל אז אלקראס הבין: כדי להיות מספר אחת צריך לנצח את מספר אחת, ואתה לא רוצה את הכתם הזה של לזכות בתארים רק אחרי שההוא הלך. הוא התחיל ללכת עמוק לנשמה שלו, לבאר התשובות, התחיל לשנות את קצב המשחק, לנצח נקודות של מאמץ ולא רק כישרון. ואז קרה הדבר המופלא: ברגע שאלקראס הצליח לענות על כל השאלות שהציב מולו ג'וקוביץ', הוא התחיל לשאול אותו שאלות בעצמו, כמה עמוק הוא מוכן לרדת לבאר שלו?
זה רגע קסום. כמו לראות חוקר בכיר ומנוסה מובא לחקירה בעצמו. הוא מכיר את כל השטיקים, כמובן, אבל רגיל לשבת בצד השני של הזכוכית המפרידה. ככל שהסבלנות של ג'וקוביץ' פקעה, של אלקראס התעבתה. הקהל, שכמעט אף פעם לא תומך בסרבי, התחיל לתת לו רוח גבית. לקח לג'וקוביץ' מערכה וקצת, להתעשת. כשהוא חזר לעצמו, אלקראס החטיא פעמיים את הסרב שלו בנקודה האחרונה של המערכה הרביעית.
השאלה לפני המערכה החמישית הייתה אם לאלקראס יש עוד כוחות נפשיים לאלף את מפלצת ג'וקוביץ' פעם שנייה באותו משחק. להכריח אותו לשחק הכי טוב בכל נקודה כדי לנצח. להיות ג'וקוביץ'. לעבור לכיסא הפסיכולוג.
עוד ווינר בסרב שני. עוד נפילה של ג'וקוביץ', עוד דרופ שוט משום מקום. ג'וקוביץ' לא רגיל ליריבים שלא כורעים תחת הלחץ המנטלי שהוא מפעיל עליהם. כשאלקראס חזר במערכה החמישית עם שבירה, ג'וקוביץ' איבד את עצביו. זה היה קצת יותר ממה שהוא יכול לשאת. נגמרו חמש השעות. הסשן הסתיים. ניפגש בעוד חודשיים בניו־יורק.
