סיפור פתיחת הג'ורה של איציק זרקא מספק ניטור עדכני של מדד הירידה מהפסים שלנו. כולנו. ימין ושמאל, פשוט איבדנו את זה. איש אחד בכלל לא חשוב, לא מאוד חכם, בעל אפס השפעה אמיתית על כלום, עמד בכניסה לבית־שאן עם מכנסיים קצרים וכפכפים ודיבר כמו בהמה. ואנחנו נתנו לאיש הזה לקבוע לכולנו את סדר היום למשך יממה וחצי.
אם השנה הייתה 1948 ואפילו 2000, רוב הסיכויים שאותו הזרקא בכלל לא היה אומר את הדברים האלה. הוא לא היה אומר אותם כי התשפוכת שלו כלל לא הייתה זוכה לתהודה, ואם אין לייקים, יש הרבה פחות מוטיבציה לדבר בקיצוניות.
וגם אם זרקא כן היה מנבל את הפה בשנים של טרום העידן הטכנולוגי, זה היה עוד ליכודניק שניבל את הפה בצומת. לא יותר. ניקח בחשבון שהשנה היא 2010, יש כבר רשתות חברתיות אבל אין תיעוד אינטנסיבי של החיים שלנו כמו היום, מגיע זרקא לצומת ועומד מול מתנגדי הרפורמה. הוא עומד ומקלל אותם ואת כל האשכנזים, מייחל למותם בשואה חמורה, האם יש לזה באמת משמעות אמיתית? האם החיים שלנו היו משתנים בכהוא זה לטוב או לרע אם לא היינו יודעים מהתקרית המכוערת הזאת?
אם הייתה מכונה שמנטרת אנשים גסי רוח שמדברים הבלים בכל רגע נתון בכל קצווי הארץ, היא הייתה כנראה עולה באש תוך דקות מעומס יתר. אבל העולם הנוכחי גורם לכולנו להיות מוצפים אך ורק באירועי קצה, רובם אגב לא משמעותיים באמת, ואנחנו מאפשרים להם להיות חלון הראווה של הנפש שלנו. ואם נשתמש בעיקרון שניסח הכלכלן האיטלקי וילפרדו פארטו: 80 אחוז הנורמלים של האוכלוסייה, נותנים ל־20 אחוז הלא שפויים לנהל לנו את מצב הרוח.
שלא יובן אחרת, איציק זרקא אמר דברים חמורים. הלוואי שימוצה הדין איתו והוא יזכה לחמש שנות המאסר המפליגות שהדין מאפשר לגזור על מי שדיבר כמותו בזכות השואה. פשוט יש כאן בעיה יותר גדולה מאיציק זרקא, והבעיה הזאת היא רובנו, שנותנים לאיש הלא משמעותי הזה לנהל לנו את תפיסת המציאות.
אנחנו כולנו שבויים של האיציק זרקות ושל העופר כסיפים. 80 אחוז ישראלים טובים, הולכים עם הראש באדמה על כמה שהכל רעיל ואלים ולא מבינים שבטיפשותנו אנחנו נותנים לזרקא להיות קצין חינוך ראשי של כולנו. מארק צוקרברג ואילון מאסק עושים מזה ארגזים של כסף, ומיליארדי אנשים ברחבי העולם, בהם גם מיליוני ישראלים, מפקידים את המוח בכספת ונותנים לאלגוריתם לנהל לנו את התודעה. והאלגוריתם הארור הזה נותן העדפה חד־משמעית למה שקיצוני, חריג ואלים.
מה שחמור מכל, זה שהתודעה הכוזבת הזאת לא רק מנהלת לנו את מצב הרוח, זה לא רק שאנשים הולכים לישון מבואסים כי הכל אלים ורעיל, הבעיה הגדולה היא שזאת גם נבואה שמגשימה את עצמה. הרעל הזה נכנס לנו לתוך המערכת החיסונית, ואז גם הפתיל שלנו, של אנשי ה־80 אחוז, גם הפתיל שלנו מתקצר. גם אנחנו שולפים הרבה יותר מהר, הרבה פחות סלחניים. הכל הרי אלים ורעיל אז למה שרק אנחנו נהיה הפראיירים?
הסיפור של איציק זרקא מספר לא מעט על הפוליטיקה בת זמננו. אתמול הרשת התפוצצה מסרטוני ברכה שניר ברקת שיגר במרוצת השנים לזרקא, ומצילומי נשיקות שנתן לראש הממשלה נתניהו. זרקא אמנם מועך אותם בחיבוקיו הידועים, אבל זה לא שהוא באמת מסוגל ללחוש על אוזנם. יש לו אפס השפעה על עיתוי התקיפה באיראן ואפילו על המילוי שיכילו הבורקסים שיוגשו בכינוס הבא של ועידת הליכוד הוא לא יכול להשפיע. ובכל זאת, הפוליטיקאים, גם בכירי הבכירים שבהם, לא מסוגלים להתעלם מקיומו.
הוא איש גדול ממדים, קולני, בעל נוכחות משמעותית במרחב, והפוליטיקאים לא מסוגלים שלא להיות חלק בחגיגה שלו. הם חייבים להיות נוכחים בתפוצת ההודעות שמשוגרות בקבוצות הקולניות של הפעילים הקולניים, אז הם גם מנפקים סרטון ברכה לכל אירוע אישי של זרקא. מחניפים לו, מאדירים אותו במחמאות ריקות מתוכן, חייבים גם הם לתפוס טרמפ על האלגוריתם. ככה נראית הנהגה שנותנת לרחוב להוביל אותה.
הבעיה היא שהטענה הזאת נכונה כלפי הצד השני באותה מידה. אם השיחות בבית הנשיא היו נחוצות, אם היה בהן שמץ של סיכוי לפריצת דרך שתציל אותנו מהשבועות הסוערים שעשויים להתרגש עלינו בקיץ הזה, מה הייתה הסיבה האמיתית של לפיד וגנץ לפרוש מהן? הם הרי קיבלו את שלהם כבר בסיבוב הראשון, כשהובטח מקומה של נציגת האופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים. אבל גם כאן, מנהיגים־מונהגים, מובלים בידי הרחוב הקולני, בידי האלגוריתם הארור. זה שמקדש את הקיצוניות, את חוסר המתינות, את ראיית האחר כזר, כיריב. ואז, גלינג־גלינג, מאסק וצוקרברג בעוד סבב של מיליוני דולרים חדשים לכיס. ואנחנו בעוד סבב של אובדן ההתמצאות במרחב. חושבים שכל העולם כולו הוא אך ורק איציק זרקא.
