רב־קומות // ג'יימס גראהם באלארד } תרגום: עמיר מינסקי } בבל } 256 עמ'
קבוק יין נופל אל מרפסת בקומה ה־25, בבניין בן 40 קומות ובו 2,000 דיירים. האירוע הזה מסמן את שחרור השדים שבויתו, תורבתו ונחנקו במגדל המנוהל, על חלליו היקרים והסטריליים, על מגוון השירותים והמתקנים שהוא מציע: בריכה, מרכול, מספרה, פיר אשפה, חדר כושר, מעליות מהירות. חיים אנכיים ומלאכותיים, ב"סביבה שנבנתה לא למען האדם, אלא להיעדרו".
מה שמתחיל באופן שנושק למוכר ולטריוויאלי, ב"סכסוכים קטנוניים על תקלות במעלית ובמערכת מיזוג האוויר, הפסקות חשמל בלתי מוסברות, רעש, תחרות על מקומות חניה..." וממשיך למעין מלחמת מעמדות, לרעב ולברבריות. אך מה שהופך את 'רב־קומות', כאת שאר כתיבתו של באלארד, ליצירה שהיא הרבה יותר מאזהרה דיסטופית, הוא תפיסתו שבעולם שפוי מדי, שיגעון הוא היגיון. התנערות הדיירים מגינוני התרבות, עד לרגרסיה מלאה לאלימות הישרדותית בשלל אופניה היא בו־זמנית סיוט של צחנה, מוות ופגאניות, אבל גם חיוּת, שחרור מחיי כלוב. הרופא שהפך לצייד־לקט פוסע על גוויות במסדרונות הבניין, ומרגיש "מאושר יותר משהיה אי פעם".
המאבק בין תושבי הקומות הנמוכות לעליונות, מתואר דרך סיפורם של שלושה גברים, משלוש קומות שונות, שמייצגים גם את שלושת מבני הנפש של פרויד: איש הקומות האמצעיות לאינג (על שם הפסיכיאטר והוגה הדעות הסקוטי ממובילי תנועת האנטי־פסיכיאטריה, שחלק עם באלארד את התפיסה ש"התקופה המוארת" תיזכר כתקופת חושך), מרצה בבית ספר לרפואה שהתגרש וקיווה לחיים שקטים "הרחק מרחובות צפופים", הוא האגו. רויאל, אדריכל הפרויקט שגר בדירת פנטהאוז מפוארת, מייצג את הסופר־אגו. ויילדר (WILDER), צלם דוקומנטרי, איש הקומות הנמוכות, מייצג את האיד. לאף אחת מהדמויות האלו לא ניתן להיקשר, וגם לא לדמויות הנשיות המלוות אותם. בראשית הרומן הנשים נחשדות כמחוללות מדון, שולחות את הגברים להתווכח ולהתאכזר, בהמשך הן מתוארות כסחורה בחברה שבטית, ובסוף הן מנהלות קהילה מטריארכלית פגאנית, אכזרית ומנצחת.
'רב־קומות' שיצא ב־1975, מובא כעת לקורא הישראלי בתרגום מופתי ועם אחרית דבר מרתקת מאת עמיר מינסקי. זה הרביעי בסדרת ספרים בעלת תמות משותפות שפירסם הסופר הבריטי ג'יי ג'י באלארד (הידוע בהם הוא כנראה 'קראש', שגיבוריו חווים התעוררות מינית מתאונות דרכים ועובד לסרט על ידי דיוויד קרוננברג ב־1996). העיסוק בקהילות סגורות מהדהד את השנים שעשה באלארד כילד, ראשית ב"מושבה הבינלאומית" בשנחאי, יישוב תחום של נתינים זרים, ואחר כך, בעקבות הפלישה היפנית לסין, במחנה שבויים. באלארד הוא סופר פיזי מאוד. הנפש האנושית אצלו מעוצבת על ידי סביבתה: המבנים הברוטליסטיים, הנוף מהמרפסות, הקיום האנכי, המעליות ובהמשך — הררי הזבל, הבריכות שטופות השתן, צחנת הבשר. חיים בחלל הם נושא קלאסי במד"ב, אך הספרות הפוסט־הומניסטית של באלארד עוסקת ב"חיים בחללים" בהגדרה הנדל"נית שלהם. האדריכלות היא "תרשים לא מודע של אירוע נפשי מסתורי".
הקורא הישראלי חש הזדהות כפולה, איומה, כשהספר מתאר, על קו התפר שבין מציאות לאלגוריה דיסטופית, את התחושה מול היומיום הישראלי המתפורר (מתפורר? מתפוצץ? נקרע? צופד? תוסס? מהו התהליך? כלומר, ברור שמדובר בהג'דננות, אבל מה קורה כימית? פיזיקלית?). המחאות, שבליבן מפגש אנושי פיזי, שחרור, מבטאות גם התרסה במשטור ובמיכון, בייאוש הדיגיטלי ולא רק ב"רפורמה". אין להכחיש את העונג שבפריעת סדר.
קניבליזם מאוד באופנה עכשיו — כסימבול או כניסיון להיות שוקינג בנטפליקס, ולכן הוא הקצה הפחות מעניין בתהליך הפורענות ב'רב־קומות'. להתחלת התהליך כן כדאי לשים לב: הידרדרות הבניין מתחילה במסיבות, לא מסיבות עיוורות לגורלן המר, הקרב, נוסח ימי פומפי האחרונים, אלא כאלו שמלוות ומלבות את ראשית השלת החוק החברתי. גם בשמחה הישראלית של השנים האחרונות — אירועיזם פבלובי מלווה בגרגרנות כפייתית — יש משהו מבעית. כמו קטטות בריכה במלונות ישראליים, האלימות בבניין מתועדת ללא הרף: "בכל פעם שמכים מישהו, לפחות עשר מצלמות מתעדות הכל". כשויילדר "מתענג ללא רגשות אשם על השתנה בכל מקום בו חפץ", אנחנו נזכרים שההשתנה הגברית בצידי הדרכים בישראל הולכת ונעשית חסרת בושה יותר.
לצד ההתפרקות המוחלטת מתרבות ומהיגיינה, ממשיכים רבים מדיירי הבניין לתפקד כרגיל: לקנות, להסתפר, לעבוד. "נשים אלגנטיות הרימו שמלות ארוכות כדי לפסוע מעל שפוכת של שברי בקבוקים", כמו בכניסה למסעדות פאר בתל־אביב. גם כאן שואל את עצמו הקורא הישראלי: מתי נדע שנחצו קווים? מתי נדע שצריך לעזוב? האם הידיעה הזו לא מגיעה תמיד כשכבר אי־אפשר? ומעל לשאלות אלו, ניצבת השאלה של באלארד: האם אנחנו בכלל רוצים לעזוב, או שאולי ההתפרקות היא למעשה התגשמות של משאלה כמוסה ודחפים מודחקים, ובמילותיו: "הדיירים למעשה נהנו מכשל השירותים בבניין... המצב הנוכחי קירב אותם זה לזה". •
