באוגוסט 2003 נפל דבר, מפץ גדול בתעשיית התרבות בישראל. נינט טייב נולדה בפריים־טיים ערוץ 2 בניצנים, בגמר 'כוכב נולד', ועידן חדש פרץ איתה, הריאליטי הישראלי. החוקים השתנו: לא עוד קריירות שמתבשלות לאט, אלא אפשרות לפריצה מהירה וחזקה מכל מה שהכרנו. הביצוע של 'ים של דמעות' בניצנים נעל את מה שהתבשל לאורך העונה והעלה אותה למעמד הכוכבת הכי גדולה בישראל.
זה לא נורמלי לאף אחד. תחת הזרקור הבלתי אפשרי הזה התנהלה הקריירה שלה, עם אלפי יועצים שיודעים הכי טוב מה נכון לסינדרלה מקריית־גת. אלא שלילדה של כולנו היה עמוד שדרה חזק מתחילת הדרך. אחרי כמה שנות התלבטות היא עשתה פנייה חדה מהמיינסטרים ובחרה ללכת לרוק לא קומוניקטיבי. הביקורות לא היללו והקהל הרחב התקשה להתחבר למוזיקה החדשה של המאמי הלאומית לשעבר, שהעזה לבעוט בתבניות שאחרים עיצבו בשבילה ואפילו לנסות את כישוריה בלוס־אנג'לס. בחוכמתה ובחוכמת מנהליה, נינט שמרה תמיד על רגל חזקה במיינסטרים, בסדרות כמו 'השיר שלנו', 'זגורי' ו'בשבילה גיבורים עפים' ופרסומות גדולות, כולל הקרחת המפורסמת. כך שנשארה דמות אהובה גם כשבחרה לזוז הצידה. ואם היא עדיין איתנו במעמד האיי ליסט, זה אומר שנינט עשתה משהו מדויק. היא יודעת.
כן, גם בהתעקשות שלה על המוזיקה. נכון, להיטי ענק ברדיו עוד אין לה, אבל קהל נאמן יש, ורק הולך וגדל. לוח ההופעות מתמלא בהתאם ועכשיו יש גם אלבום חדש ויפהפה, 'קמתי לרקוד'. המעגל נסגר. למעשה, נינט היא בנג'מין באטן של עולם הבידור שלנו. נולדה בטופ וחזרה לנקודת ההתחלה כדי לבנות את הקריירה לגמרי מחדש.
