ספורט אינו ישות עצמאית. הוא חי במסגרות החברה שבה הוא משוחק. התרבות, ההיסטוריה, הכלכלה, הרשות השולטת. הוא שיקוף לשינויים בחברה: הפמיניזם, התנועה לשוויון בין הגזעים בארה"ב, הגזענות עצמה.
גרמניה השתמשה באולימפיאדת 1936 כדי לפאר את תורת הגזע ולשווק את המשטר החדש. ב־1954, כשהגרמנים הדהימו את הונגריה בגמר המונדיאל, זו הייתה השתקפות הנס הכלכלי הגרמני בימים שאחרי המלחמה. הזכייה האלימה של ארגנטינה במונדיאל 1978 שיקפה את משטר החונטה. זכיית ארגנטינה במונדיאל בקטאר הייתה עדות למסע אחרי הכסף שעובר על הכדורגל העולמי.
אפשר להמשיך ברשימה הזאת, אבל איך שמים מולה את ההישגים הנהדרים של נבחרות ישראל הצעירות במשחקי הכדור? בתפאורה של פלגנות, שנאה וחברה שמתמוטטת לתוך עצמה, סיפקו הנבחרות הללו לכידות, רוח קרב, תלכיד שפורח מול אתגרים. וההסבר: נבחרות ישראל ביטאו אולי את הרצון החזק ביותר של הקיץ הזה – הכמיהה לאסקפיזם מהיום־יום.
