"פגישה" מציגה את סיפור האהבה הגדול של זמננו: רוני קובן והכרטיסיות. לא משנה מי המרואיין ומה נושא השיחה, העיניים של קובן נמשכות לגיליונות הנייר שבידיו כמו פרפר לאש וכמו ח"כ טלי גוטליב לדברי בלע. לראות אותו מתרוצץ בין האדם שמולו ובין הכרטיסיות מזכיר את "היינו שלושה בנישואים האלה", ההגדרה הקולעת של דיאנה לרומן בין צ'רלס וקמילה, אם כי שם לפחות היה ברור מי האישה החוקית ומי הפילגש.
וכשמדובר בשיחה עם יו"ר הכנסת בימים סוערים, התלותיות של קובן בכרטיסיות היא מעבר למפגע טלוויזיוני. כשהוא וח"כ אמיר אוחנה מדברים על התוכנית לשינוי המשטר, למשל, קובן קורא שוב ושוב טיעונים (להבדיל מציטוטים, שם מתחייב לדייק) מהדפים, מה שנוטע את ההרגשה שהמגיש הינו לא יותר מרמקול מהוסס ולא משכנע. לצד קטעים קצרים מדי של פינג פונג סביר, זה נראה כאילו שגם בסוגייה הכי נטחנת ובוערת קובן זקוק לסיוע צמוד על מנת לשאול שאלה שכל פרח אקטואליה אמור לשלוף גם בגילופין.
מלבד הפרדוקס שבו מראיין מוערך לא שומר על קשר עין רציף עם המרואיין, "פגישה" היא פורמט אידיאלי עבור אישיות פוליטית חדה ושאפתנית כמו אוחנה. זאת לא רק האווירה החמימה, עם הגימיק של קיר התמונות שמעניק למרואיינים עוד ממד של חשיבות עצמית. זאת גם לא רק הנטייה של קובן לשפוך ג'ריקנים של דבש על המרואיין (ואם אפשר גם לקבל ממנו קצת בחזרה). כלומר, זה בטח לא מזיק, אבל העיקר הוא שקובן פשוט נעדר אינסטינקטים שמסוגלים לגרום לאוחנה להרגיש נטול הגנה, מחוץ לאזור הנוחות, חשוף.
אם כבר, לאורך הריאיון אוחנה משדר שהוא בעל הבית, כמי שמקפיד להיישיר מבט ולהשיב ברהיטות מחויכת למראיין, שתשומת הלב שלו נתונה פחות לשאלות המשך ויותר, ובכן, לכרטיסיות. קובן מתייחס אליהן כמו מקור חמצן, רק שבפועל הן קריפטונייט שאפילו פוגם בחדוות הסנטימנטליות המפורסמת שלו. לקראת סיום, לדוגמה, קובן מצייר באוזני אוחנה תרחיש בלהות: "מה יקרה אם תגלה שאתה טועה? יום אחד תמצא את עצמך עם אלון (בן הזוג של אוחנה) אורז מזוודה, כי אתם לא יכולים לחיות כאן יותר? תגלה שרתמת את כל הכישרונות והאמביציה שלך לשרת כוחות שיקומו נגד המשפחה שהקמת עם אלון, ונגד הילדים ונגד הקהילה".
לספקולציה מוקצנת כזאת, שהיא מהלך לגיטימי, יש משמעות אם היא נטענת ברגשות, בלחלוחית, משהו שימחיש הן לאוחנה והן לקהל את גודל הטרגדיה. אבל קובן מסרב לסטות מהשורה הכתובה: הוא יורק את המילים כמו מסטיק שנגמר לו הטעם, ואוחנה מנער אותו ואת הכרטיסיות שלו כמו גרגיר אבק.
