סליחה, אמר לי צעיר ברחוב קפלן, וביקש לדבר. עצרתי. אני שייך, הוא אמר לי, ל"שיח של אחדות". אני מקליט קטעי וידאו של ישראלים מכל הקצוות. אפילו את משה פייגלין ושקמה ברסלר כבר הקלטתי. על מה ולמה, תהיתי. רוב הישראלים מסכימים על רוב הדברים, הוא ענה לי. וכל מה שאני רוצה זה ליצור מכנה משותף. אנחנו עם אחד. השסע הזה מיותר.
המסר, יורשה לי להודות, דיבר אליי. עזוב אותי, אמרתי לו, בוא נראה איך זה עובד. שתי נשים עם דגלים התקרבו. הוא פנה אליהן. התגובה הראשונית הייתה בין עוינת למתחמקת. עברו עוד כמה שניות, והן התרצו. שתיהן גננות. הן הגיעו ממושב. הכי רחוק מצפונבוניות. אחת מזרחית. כנראה גם השנייה.
קוראים לו לי אורן. הוא ממושב אליכין. מעין דון קישוט. עקשן לעניין אחד. אחדות. לדידו, היא תפתור את כל הבעיות. גם ממשלת אחדות. בהמשך היו לו כישלונות והצלחות. השיחות שניהל הוקלטו. הן יופיעו באתר שהוא מפעיל. אכפת לו. כואב לו. אין לי מדינה אחרת ואין לי שום תוכניות לוותר או לרדת, הוא אמר לי. עם צעירים כמוהו, השסע נראה קצת יותר מתון.
האם המסר יגיע למעלה? עדיין לא. רחוק מכך. סוכני הכאוס רוצים עימות. לא אחדות ולא פשרה. ולא, אין סימטריה. חשבנו שיש ראש ממשלה שהוא גם מנהיג, אמרה לי אחת המפגינות. כנראה שטעינו. שמחה רוטמן, המשיכה המפגינה, הוא הקטר שמוביל אותנו לכאוס מוחלט. אבל אין לנו תוכנית להרים ידיים, הוסיפה המפגינה.
בשעה שלוש רחוב קפלן כבר היה חסום. צעירים ומבוגרים צעדו, בודדים ובקבוצות, עם שלל חולצות וסיסמאות. לקראת השעה ארבע הזרם הלך והתגבר. המפגינים קנו כרטיסים והחלו להציף את הרציפים בתחנת רכבת השלום. בארבע וחצי נזכרו השוטרים לעצור את הירידה למטה, לרציפים. הרכבות המשיכו לנסוע. תחילה הן עצרו בתחנה. לקראת חמש התחנה הפסיקה לתפקד. אין יוצא ואין בא. שוטר אחד, המפקד של קבוצת שוטרים שחסמה את הכניסה לרציף שלוש, היה קצת חמום מוח. אבל זה הגיע רק לדחיפות מיותרות. לא יותר.
המפגינות והמפגינים היו מפגן מייצג של מדינת ישראל. כל הגילים והצבעים. אני פריבילגית? צחקה מפגינה בת 40. יש לי שלושה ילדים. הייתי בקרקל. אני עדיין עושה מילואים. היא לא רצתה להזדהות בשמה בגלל הילדים, היא אמרה, ופצחה בנאום על הדאגה העמוקה שלה ממה שקורה למדינה. זו לא רק ההפיכה המשטרית. זו החקיקה בנושאי דת ומדינה. זה ההכשר להשתמטות. זו חלוקת התקציבים. והם, הוסיפה במרירות, קוראים לי אנרכיסטית?
כמעט כל המפגינות והמפגינים חזרו על אותן מילים: אנחנו ציונים. אנחנו פטריוטים. אנחנו מאמינים במגילת העצמאות. דגלי ישראל, כמו תמיד, היו בידי כמעט כל מפגינה ומפגין. מיעוט קטן היה עם חולצות נגד הכיבוש. ומפגין אחד, רק אחד, הסתובב עם שלט מתועב: "יהודית וגזענית". תגיד, שאלתי אותו, אתה שליח של בן גביר? הוא משלם לך? בהתחלה הוא התעקש לא להבין. אתה בדיוק האדם עם השלט שמשרת את אלה שטוענים שמדובר במחאה של אנטי־ציונים. האסימון ירד לו. הוא הפסיק את השיחה. פגשתי אנשים מהזן הזה גם בהרבה מאוד קמפוסים בעולם. אנטישמים. לפעמים יהודים. ראיתי אותו כבר באחת ההפגנות בקפלן. הוא מתעקש לתפוס טרמפ על המחאה הציונית.
מה יהיה, שאל אותי כמעט כל מפגין שלישי. באתי לשמוע אתכם, עניתי להם. היה שם דתי, עם ציציות בחוץ. הייתה שם מישהי מ"סבתות למען הדמוקרטיה". היו שם אינספור נשים עם חולצות "מאבק הנשים", וגם גברים בודדים עם אותן חולצות. לפי הדיווחים היו מעט מאוד עצורים. אבל ברוב מוקדי ההפגנה, ברציפים למטה, באולם הכניסה, ובהפגנה ההמונית מחוץ לתחנה – לא היה שמץ של אלימות. אלה לא היו הטיפוסים המתאימים. אני ניצולת שואה, אמרה לי אישה קשישה, אולי הקשישה ביותר בהפגנה, ואני לא מתכוונת לנוח עד שהסכנה תחלוף. רוטמן נחוש. המפגינות והמפגינים נחושים עוד יותר.
ביציאה חזרה לרחוב קפלן התברר ששום דבר לא נגמר. אנחנו בדרך לשגרירות האמריקאית, שמעתי ממפגינים, וגם מתארגנים לצעדה לירושלים. הם לא מתכוונים לנוח. מול הכניסה לקריה התארגנה הפגנה נוספת: "לוחמי כיפור 73' נאבקים על דמותה של המדינה". הם הציבו טנק, הפעם לא גנוב, אלא מעץ או פלסטיק, על משאית. מסביבו היו תלויים עותקים גדולים של מגילת העצמאות. אתה חייב לחתום, הם אמרו לי. חתמתי. היו שם אינספור אנשים שעשו הרבה, הרבה מאוד, למען המדינה. האזנתי לכמה מסיפורי הגבורה של, למשל, אליעזר בריליאנט, ושל עוד רבים אחרים. גם אלוף בדימוס אמנון רשף היה שם. וגם שמעון שבס. וגם נעם לניר, ששייך לדור צעיר יותר. הוא בנו של סא"ל אבי לניר, טייס קרב שנפל בשבי הסורי ועונה למוות. לניר הפך לאחד הנואמים הבולטים במחאה, ולהפגנת לוחמי 73' הוא הגיע בעיקר כדי להזדהות עם חבריו של אביו.
במקום לריב עם רוטמן ודודי אמסלם, היה עדיף להזמין אותם לאחד מאירועי המחאה. אולי, מי יודע, הם היו מתחילים להבין שלא מדובר בצפונבונים ולא באנרכיסטים ולא בפריבילגים. מדובר באנשים שיוצאים לרחובות, שמפסידים ימי עבודה, שהולכים קילומטרים ברגל, גם כשזה קשה למבוגרים שביניהם בחום של הימים הללו. והם מתאמצים משום שהם אוהבים את המדינה. אוהבים וחרדים. את האנשים הללו, רוטמן ואמסלם, אתם משמיצים? הם האויבים? אתם רציניים? בואו. דברו איתם. אנחנו שבוע לפני תשעה באב. אפשר להגיע לפשרה. אין צורך בעוד חורבן.
השתתפו בסיקור המחאות
אדם קוטב, יעל צ'כנובר, ליאור אל־חי, מאיר תורג'מן, רועי רובינשטיין, הדר גיל־עד, אדיר ינקו, איתן גליקמן, רענן בן־צור, לירן לוי, אילנה קוריאל, רוני גרין שאולוב, יאיר קראוס, טל שחר, דנה קופל, גדי קבלו, יאיר שגיא, גיל נחושתן, יריב כץ, יובל חן, נחום סגל, חיים הורנשטיין, אלכס קולומויסקי, שלו שלום, רפי קוץ, אלעד גרשגורן
את האנשים הללו, רוטמן ואמסלם, אתם משמיצים? הם האויבים? אתם רציניים? בואו. דברו איתם. אנחנו שבוע לפני תשעה באב. אפשר להגיע לפשרה. אין צורך בעוד חורבן
