בדומה לאירועים טלוויזיוניים אחרים, גם "יום השיבוש" קיים כבר מספיק זמן כפורמט כדי שהסיקור שלו יהפוך לטקס בעל נקודות ציון קבועות. בתוכנית הבוקר של "קשת", למשל, מצאו משפחה שאמורה לטוס לתאילנד, כדי שניב רסקין יוכל גם להעביר כמה דקות וגם להתמיד במאמץ לגלם את גרסת הסחבק של רפי רשף.
גם משמרות הצהריים, שנמתחות עוד יותר לרגל המצב, מתנהלות לפי נוסחה די זהה ב"כאן", "קשת" ו"רשת": דיוני אולפן שנשמעים כמו דיוני אולפן מהשבוע שעבר; מגישים ומגישות שמנסים לדגמן איזון למרות שקצת פחות זחיחות תעזור הרבה יותר; ומינימום שלוש אמירות בשעה שעושות חשק לסגור הכל. אגב, בערוץ 12 המפתח עומד על שתי יציאות לדניאל רוט אבנרי על אחת של דובר מטעם המחאה.
למעשה, הציפייה לדיווחים המעניינים באמת, אלה שמגיעים מהשטח, יוצרת מעין כמיהה מודחקת להתרחשות שיבושית, ולו כדי להניע את הדרמה במקום לדפוק את הראש כמו עופר חדד ("קשת") וליאל קייזר ("כאן") בניסיון לחלץ מח"כ בועז ביסמוט (ליכוד) תשובה קוהרנטית. כמו כן, לאור הציוץ השקרי (שעדיין מתנוסס) שבו הנ"ל האשים לשווא את "השמאל האנרכיסטי" בהנחת מכתב איום נגד ראש הממשלה על קבר אחיו, כדאי לחשוד בכל פעם שהוא מוציא מפיו את המילה "עובדה".
אבל בינתיים, בערוץ 14, קורה משהו אחר. שם, צעקות באולפן מוחלפות בין צד שמתנגד נחרצות למחאה לצד שממש שונא אותה, את כל מי שמשתתף ותומך בה וכנראה שגם את אחותם. ומה שיפה הוא שהסלידה מתפרצת בכל מיני סיטואציות מפתיעות. בועז גולן, לדוגמה, התאכזב לגלות שאין מהומות בתחנת הרכבת בחיפה. "אין הפרת סדר, יש הפרה של הסיפור הישראלי, כי הם מעסיקים שוטרים", קבע המגיש בעל הלוגיקה הקוסמית. יערה זרד, לעומת זאת, נשמעה מבואסת כשהקריאה את הגינוי המתבקש של ארגון העיתונאים והעיתונאיות נגד ההתנפלות המכוערת של מפגינים על כתב הערוץ.
הארס והקצף בשידורי ערוץ 14, במיוחד בימים כמו אתמול, הם תכונות שחורגות ממילים: זה כבר טבוע עמוק בנימה, בטון, במוזיקה. לצפות בערוץ ברצף, ודאי עבור מי שלא דוגל בתפיסה שבה תיעוב, נקמנות והתקרבנות חשובים יותר מאידיאולוגיה פוליטית, זה כמו לבקר בהר געש ברגע שהוא משפריץ לבה רותחת: מחזה מרהיב ומהפנט, אבל המשך הבהייה בו עלול לגבות מחיר כבד.
בקטנה:
"המוסד וקללת לילהאמר" (זמין ב־8 HOT) עוסק בסיפור מרתק: הכישלון המחריד של הארגון לפני 50 שנה, במסגרתו חוסל המלצר האומלל אחמד בושיקי כיוון שזוהה במחדל בתור המחבל עלי חסן סלאמה. אלא שמעבר לכמה ראיונות חזקים עם חלק מהגיבורים הטרגיים בפרשה, הדוקו נותר שטוח ואילם בנקודות קריטיות, כגון התגובות בדרג הפוליטי לפיאסקו. למעשה, אפילו המידע שכן מוצג מכיל פגם מהדהד (שגם נכלל בכתבה ב"אולפן שישי"): גידי מרון, מיוצרי הסרט (לצד עמנואל נקש ונועם טפר), סיפר כי המניע מאחורי גיוסה של המרגלת אמינה אל־מופתי בראשית שנות ה־70 היה רצח אביה בידי פלסטינים. זה נשמע מצוין קולנועית, רק שבדיקה פשוטה למדי מגלה שזה לא נכון: סעיד אל־מופתי, שהיה ראש ממשלת ירדן ומנהיג בקהילה הצ'רקסית, מת ב־1989 בגיל מופלג ביותר ובעיקר שנים רבות אחרי שבתו גויסה, נחשפה, נכלאה ושוחררה. מצד שני, זה כנראה לא דוקו על לילהאמר בלי פאשלה תמוהה.
