אנשים זקוקים לאופק. מקום שאליו יוכלו ללכת ולהרגיש את האינסוף. שמים, ים, חוף שנמשך לאורך קילומטרים, שמש שוקעת. קח מהם את האופק, והם ישקעו לתוגה ויאוש. במדינות שבהן דוכאה הדמוקרטיה והשתלט שלטון שיצר משטרה חשאית, התוגה והיאוש הם עמוקים ביותר.
בינואר 2011 הגעתי לקהיר. לא הייתה משטרה ברחובות, כיוון שההמון שמוברק דיכא במשך עשרות שנים החליט יום אחד שנמאס לו - והתחיל להפגין. אלו לא היו הפגנות על אוכל ויוקר מחיה, אלא על חופש. כל הזעם שנאגר בעשרות השנים שבהם מוברק, בניו ומקורביו בזזו את כספה של מצרים, הביאו המונים לצאת לרחובות.
כשהגעתי לתחריר היו שם סטודנטים וסטודנטיות, מורים, עורכי דין, אנשי מקצועות חופשיים. כל מי שנמאס לו לחיות תחת דיקטטורה שעוקבת אחריך לכל פינה, מוצצת את דמך ועוצרת אותך על מנת לסחוט.
זה לא דומה לישראל שבה לרוב האזרחים יש אמון במשטרה. הם לא חושבים ששוטר יעצור אותם סתם, או ייקח מהם שוחד וכמו שאפשר לראות בהפגנות – עד היום לא הורמה יד על שוטר מכתז"ית או סוס.
מצרים מעולם לא הייתה דמוקרטיה, אבל לרגע, או לכמה שבועות, נדמה היה שעם עצירת הפקק האינסופי בקהיר, עם התבהרות השמים מעשן מיליוני המכוניות של העיר הגדולה באפריקה, המפגינים הצליחו לראות את הדבר החמקמק שאנחנו קוראים לו חופש: היכולת להגיד דברים מבלי שישתיקו אותנו, היכולת לחשוב ולפנטז על עתיד טוב ובטוח להם ולילדיהם.
השלטון תקף אותם. בלילות היו מגיחים צלפים לירות לתוך הכיכר. השלטון שכר עניים מרודים להשליך עליהם אבנים. יום אחד רוכבי גמלים וסוסים הסתערו על הקהל במקלות אך הקהל התעשת, הפיל את הגמלים והסוסים והניס אותם בבושת פנים.
מוחי תחריר לא הפגינו במשך שעתיים במוצאי שבת כמו בקפלן. הם שיתקו את קהיר ואת מצרים כולה, התאספו בכיכר החירות ולא זזו במשך שבועות. החנויות והמסעדות סיפקו להם אוכל. הם לא הלכו הביתה, הם לא נחו. כמו שאמרה לי סטודנטית בת 18 שישבה שם: "אנחנו לא נעזוב את הכיכר עד שהוא ילך!". בובה של מוברק תלוי, התנדנדה מעל לכיכר, והצבא לא התערב - לא בעד ולא נגד.
אנחנו דומים למצרים בעוניינו. לקחו מאיתנו את רכושנו החומרי, ומאיימים על החופש והחירות שלנו, על עצמאות בית המשפט שלנו ועל כל מה שיקר לנו. לא חשבתי שגם אנחנו נגיע לרגע כזה שבו יילקחו מאיתנו כל נכסי הארץ.
המהפכה המצרית כשלה בתחריר, כי לא הייתה להם דמוקרטיה קודם לכן. אצלנו הדמוקרטיה מפרפרת, ובכל חקיקה מתועבת שמעבירה הממשלה בכנסת מצרים עוד את גבולותיה: אבל כן הייתה לנו דמוקרטיה לפני כן. אנשים שנולדו לתוך חופש לא יוותרו עליו ולא יסכימו לפחות.
אך משהו מתפורר אצלנו. בהפגנה הגדולה בנתב"ג ביום שלישי שעבר, סיפר לי חבר שדיבר עם שני יסמניק"ים שאמרו לו שיש במשטרה אנשים שרוצים לעזוב. יש בקיעים.
את סימניו של הר הגעש התחרירי אפשר היה לראות בליל המדורות באיילון. אולי הוא הסימן לבאות. ועם כל ההבדלים, תחריר היא לא רק מה שהיה במצרים: חופש וחירות הם אוויר לנשימה. הם האופק. ואין לחיים תוחלת ללא אופק.
