מנהלי שירותי רווחה בכל הארץ מעידים על משבר קשה: אי־קבלת מטופלים חדשים בשירותי הרווחה, זמן המתנה ממושך לקבלת טיפול, רשימות המתנה ארוכות ואי־מתן מענים בזמן. את המחיר משלם הציבור שנזקק לשירות החשוב, אבל גם העובדים עצמם חווים מצוקה אמיתית בכל הקשור לתנאי וסביבת ההעסקה שלהם. איך שלא מסתכלים על זה ומכל כיוון ‑ זו בפירוש קריאת השכמה למקבלי ההחלטות.
"אני 20 שנה במקצוע, תמיד הייתה לנו עבודה, תמיד יש מצוקות ויש קשיים, אבל בשלוש השנים האחרונות אנחנו עדות להסלמה ארצית במצוקות, בעוצמות ובאינטנסיביות של המקרים", מתארת אירית סגל, עובדת סוציאלית לחוק הנוער באגף לשירותים חברתיים בעיריית נס־ציונה.
"לפני שלוש שנים אמרנו שזו הקורונה, אחר כך פוסט־קורונה, אחר כך זה מבצע צבאי, ואז הגיעו מערכות בחירות רצופות, וגם היום – יש חוויה שהקרקע רועדת מתחת לרגליים, יש אי־ודאות גדולה ואנחנו פוגשים את האנשים במציאות מורכבת ומאתרגת מאוד. ואנחנו נאלצים להתמודד בתוך הדבר הזה עם חוסר משמעותי בכוח אדם".
לדבריה, המענים הקיימים כבר לא מספיקים ויש לא מעט מסגרות שנסגרות - מקלטים, מועדוניות לילדים שנמצאים במצבי סיכון, פנימיות, מעונות יום שיקומיים. "אני מוצאת את עצמי נאלצת לתעדף מקרים - בין ילד בן חמש וחצי שהגיע עם דיווח על התנהגות מינית לא מותאמת למסגרת חינוכית, לבין נערה שהפסיקה ללכת לבית הספר והתחילה להשתמש בחומרים פסיכו־אקטיביים ואלכוהול, וביצעה מעשים אובדניים, לבין גבר בודד בשנות ה־50 שנקלע לחובות בגלל מצב רפואי מורכב והוא על סף פינוי מדירתו. ואני צריכה עכשיו להחליט למי אני נותנת קודם עזרה. במי נטפל קודם?".
לדברי תמי ברששת, יו"ר ארגון מנהלי שירותי הרווחה ברשויות המקומיות ומנהלת אגף רווחה וקהילה במועצה המקומית פרדס חנה־כרכור, כמעט אין אגף רווחה שמצליח לאייש את התקנים המוקצים לו, וזה חוצה את כל המגזרים, את כל הרשויות, חזקות כחלשות, מהמרכז ומהפריפריה. "אנחנו לא נמצאים על סף משבר או קריסה, אנחנו כבר בקריסה וזה רק מחמיר מיום ליום. המשמעות היא פגיעה קשה במקבלי השירות הנדרשים לסיוע של הרווחה, לעיתים במקרים קיומיים של חיים ומוות. עבורם כל יום של היעדר מענה או המתנה עלול להיות קריטי".
