ichard Morton Jack // Nick Drake: The Life } John Murray
לומר שהביוגרפיה החדשה והמדוברת על אודות ניק דרייק היא "מקיפה" יהיה כמו לתאר את 'סיינפלד' כ"קומדיה מצליחה", או את בנימין נתניהו כ"פוליטיקאי משפיע". Nick Drake: The Life, מאת ריצ'רד מורטון ג'ק, הוא מסמך שכמו נולד כדי לסתום את הגולל על האפשרות שעוד נפש חיה בכלל תעז להעלות על דעתה לכתוב ביוגרפיה על אמן הפולק המבריק, שהפך לאגדה רק לאחר מותו המוקדם מדי. רבים מאוהביו של דרייק מדמיינים, לאילו פסגות הוא היה יכול להעפיל אם רק היה שורד את התמודדות הנפש הקשה שממנה סבל מעבר לגיל 26, אז נשמתו פרחה בעקבות מנת־יתר של כדורים נגד דיכאון. אחרי שקוראים את The Life, על כמעט 600 עמודיו, ניתן רק לשער מה היה אורך הביוגרפיה אם דרייק היה מחזיק מעמד עוד שנתיים.
דרייק וחשיבותו הם כמובן יעד ראוי למאמץ התחקירי הכביר של מורטון. כמעט 50 שנה אחרי מותו, שלושת אלבומי האולפן שהוציא מהווים עדות חיה ובעצם על־זמנית לכוח המהפנט של יוצר יוצא מהכלל במלוא המובן של הביטוי: באיך שהוא כותב, באיך שהוא הלחין וגם באיך שהוא שר, רחוק כמו השמיים ובכל זאת קרוב כמו ליטוף. על אף שדרייק לא היה חלוץ בתחומו כמו האמנים שהושפע מהם באופן מובהק, מברט יאנש ועד בוב דילן, החותם שהשאיר מזכיר את האפקט של הרכבים מוערכים אך לא מסחריים כמו הוולווט אנדרגראונד. עליהם נאמר ש"רק 3,000 איש קנו את התקליטים שלהם, אבל כל אחד מהם הקים להקה", ועל דרייק אפשר להגיד משהו דומה, אם כי בשני הבדלים קלים: ראשית, ספק אם היו אפילו 3,000 שקנו את התקליטים בזמן אמת. שנית, גם מי שניסו לחקות אותו יצאו עם התחושה שהם מנסים לשווא לקטוף ירח ורוד.
הפער בין המורשת של דרייק למסע הקצר והעגום שלו על פני האדמה הוא המנוע של The Life, שנפרס ממש מראשיתו של הילד ניק דרך התפתחותו כאמן ועד לסופו המר. אין ספק שגם שיתוף הפעולה עם אחותו של דרייק, גבריאל, הוסיפה קילוגרמים לכובד משקלו ההיסטורי של הספר, עם גישה למכתבים שכתב ניק הצעיר להוריו מבתי הספר המצוינים שבהם התחנך. אבל גם כך, כמעט שאין גבר או אישה שנקרו בדרכו של דרייק שלא מוזכרים בשמם המלא ומקבלים הזדמנות לשפוך אור על אופיו של הטיפוס המופנם והאניגמטי, שאמנם היה יחסית אהוד ואפילו הצטיין בספורט אך גם נחבא יחסית אל הכלים. אגב, בספר הוא מתואר כגבר א־מיני, שהתעניין הרבה יותר ברכישת מיתרים חדשים לגיטרות שלו מאשר במערכות יחסים רומנטיות.
אולם מקור העליונות של הספר לכאורה הוא נקודת התורפה המרכזית שלו. רמת הפירוט כאן גולשת למחוזות הארכנות ואף הטרחנות, לרבות היכרות בלתי הכרחית עם כל מעלליו של דרייק למן הרגע שפקח עיניים בבוקר ועד שהלך לישון. ומכיוון שכישורי התקשורת הבין־אישית שלו היא לא הסיבה שהוא כתב יצירות מופת כמו Pink Moon, Northern Sky ו־Time Has Told Me, הקוראים והקוראות נידונים להיתקל שוב ושוב בתיאורים זהים במהותם על אופיו החידתי, כאילו הספר הוא תובע אובססיבי שממשיך להוכיח קייס למרות שלא נותר אפילו מושבע אחד שלא מבין מה קרה.
לדוגמה, במקום לסכם בצורה יעילה את תקופת ההבשלה של דרייק, תוך התמקדות במה שחשוב (כגון המסע למרוקו, שבו פגש במקרה את הרולינג סטונס), The Life מספק דוחות יומיים על קורותיו של נער מהמעמד הבינוני־גבוה, שהפריבילגיה המובהקת שבה גדל והתעצב עזרה לו לדלג מעל הדרישות האקדמיות המצופות ממנו ולהתמקצע במה שבאמת משך את תשומת ליבו. חבל שהמחבר לא מפגין תבונה דומה וצולל לקורותיו עד לרמת התאריכים, לכל גיליונות הציונים שלו או לאירועים חברתיים חסרי חשיבות שבהם ביקר.
התוצאה, אם כן, היא שהביוגרפיה משרתת את מי שהסקרנות שלהם בנוגע לחידת דרייק אינה יודעת וגם לא רוצה לדעת שובע. כמובן, זהו קהל יעד לגיטימי, ולא מסובך לדמיין מעריצים ומעריצות שגומעים כל פסיק ומרגישים קרובים יותר לאדם המיוסר והקרוע שמאחורי הקסם. מהבחינה הזאת הציון של The Life הוא לא מאה אלא מאה מיליון. אבל במבחן האולטימטיבי של הביוגרפיה המוזיקלית — השילוב של אינפורמציה מקיפה, כתיבה מעולה שמורכבת מגישה עיתונאית וניצוצות ספרותיים, והיכולת להנגיש אמן חשוב גם לציבור רחב יותר — The Life נותר הרחק־הרחק מאחורי האוצרות המעטים מדי שדרייק הותיר. •
