בשבועות האחרונים מתגבשת תמונת מצב מעניינת של הגושים במערכת הפוליטית. מצד אחד הקואליציה מאוחדת ומגובשת ברשת אינטרסים ברורים; כל אחד מחבריה תלוי בשני, מה שמבטיח ככל הנראה, יחד עם תקציב המדינה שהועבר זה מכבר, את שרידותה של הממשלה הזו לכמה שנים לפחות.
מצד שני – האופוזיציה עושה כמיטב יכולתה, ללא תיאום או השפעה של ממש, כשהיא שונה ומפולגת בתוכה. בני גנץ מציג עצמו כמבוגר האחראי הממלכתי המתון, זה שאיכשהו מצליח לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה (אך הציבור זוכר ודורש ממנו לא לשכוח מה קרה כשהתפתה לחיזוריו של ביבי ורומה פעם אחר פעם); מפלגת העבודה אינה קיימת, ועדיין נענשת על סירובה להתאחד עם מרצ לפני הבחירות - מה שהביא להיעלמות האחרונה מהמפה הפוליטית; יאיר לפיד, יו"ר האופוזיציה וראש המפלגה הגדולה והיציבה ביותר במפה הפוליטית (זולת הליכוד).
מול שתיהן, כבר עשרים ותשעה שבועות, ניצב גורם שלישי, חדש, מאיים ובעיקר מפתיע: תנועת המחאה. זו שעוד מחקרים רבים ידברו במאפייניה הייחודיים שטרם נראו בישראל - מחברת בין ציבורים שונים, גדולה ברמה שלא ניתן להתעלם ממנה, עוצמתית, משולהבת ופראית. המחאה, שאמנם מורכבת מלא מעט תתי־קבוצות אך מנהיגיה מאוחדים באופן מרשים למדי, לובשת נופך בטחוני, כלכלי, ממסדי, אקדמי, תרבותי – המועדון שכל אחד מראשי מפלגות המרכז־שמאל רוצה להשתייך או לשייך אותה אליו.
גם לה אתגר לא פשוט: אם תישאר בבדידותה, ולא תהפוך לכוח פוליטי משמעותי - היא עלולה להיעלם כחברתה מרוטשילד. הבודדים מחבריה שיזהו את ההזדמנות ויעשו הסבה לקריירה פוליטית, יהיו היחידים שיזכירו שהייתה קיימת פעם, בזיכרון רחוק. אם המחאה לא תתגבש למפלגה עצמאית חדשה, כבר עכשיו – היא עלולה למצוא עצמה מדשדשת ונעלמת, לנוכח העובדה שבחירות כאמור, לא נראות באופק.
הגורם הפוליטי היחיד הקיים במפה הפוליטית היום שיכול לנסות "לרכוב על הנמר" ולתת למחאת קפלן בית פוליטי ראוי, שוויוני וליברלי, הוא יו"ר מפלגת יש עתיד, יאיר לפיד. אם יהיה נחרץ מספיק ויירד להיאבק בשוחות - לא רק אלה של תל־אביב ורעננה אלא גם אלו של דימונה ועפולה - הוא עשוי לקבל את תמיכתם של מי שעד כה לא ראו בו מנהיגם.
ללא תמיכת המחאה, יאיר לפיד הוא גנץ 2.0; ללא יאיר לפיד, מחאת קפלן היא מחאת רוטשילד 2.0.
יש חסרונות בלנסות לרכוב על הנמר: אם לפיד יאמץ אליו את המחאה, ייתכן וייאבד מהשליטה האבסולוטית כמעט שיש לו על חברי מפלגתו מיום הקמתה. כי הנמר הזה, הפועל כבר חודשים ארוכים מבלי לעצור, דורש ממנהיגיו נחישות, דחף לניצחון ובעיקר - רצון להכרעה ברורה בנושאים שבהם הייתה נהוגה עצימת עיניים במשך שנים. ללא זאת - הנמר הפרוע יעיף את לפיד מגבו וימשיך לדהור (גם אם ללא תכלית וללא אלטרנטיבה), אל עבר השקיעה.
הכותבת הינה יועצת אסטרטגית וחברת כנסת לשעבר
