מה שהחל כצעדת מחאה שבה נטלו חלק של כמה מאות אנשים באמצע השבוע שחלף, הלך והתעצם לגל סוחף שהוציא אמש עשרות אלפים מהבתים, בשרב המעיק והבלתי אפשרי, בואכה לירושלים, באחד ממפגני המחאה העוצמתיים ביותר שנראו כאן מאז ומעולם.
סוף השבוע החל עם יותר מאלפי צועדים שהגיעו לקיבוץ נחשון ביום חמישי בערב והחלו משם את יום הצעדה, שלשום, לכיוון מושב שורש. השכם בבוקר יצאו הצועדים - משפחות, ילדים, מבוגרים - והגיעו לאנדרטת מח”ל, שם זכו למנוחה קלה בשעות החום הכבד. בכניסה לתחנת הדלק שליד האנדרטה, בכביש 38, כלי רכב עומדים על השוליים ומפגינים רבים פורקים מהם כשהם אוחזים דגלי ישראל וציוד רב. התחושה היא של פסטיבל צבעוני הכולל מוזיקה, אוכל ומחצלות רבות שעליהן נחים אלפי המשתתפים בצעדה.
משה רדמן, ממובילי המחאה, פירסם בחשבון הטוויטר שלו מעט לפני ההגעה לאנדרטה שלצועדים חסר אוכל ומים, אבל שעה קלה לאחר מכן ההתגייסות המהירה של תורמים רבים הובילה את המארגנים לשגר את ההודעה הבאה: "תפסיקו להביא אוכל ומים". רדמן תופס מגפון ופונה לנוכחים: "אנחנו לפני המקטע הקשה ביותר. מי שלא בכושר שלא ייצא. נגיע לשורש ושם נעשה קבלת שבת. זה לא במקום קפלן ולא במקום שום מוקד הפגנה אחר. אנחנו רוצים להוציא לרחובות מיליון איש”. הצועדים מוחאים כפיים ומשיבים בקריאות קצובות: “ד־מו־קרטיה”. לפתע שיירת אופנועים מגיחה למקום. מפכ”ל המשטרה קובי שבתאי יורד ומתיישב לדבר עם מארגני המחאה. במהלך הצעדה על כביש 1, האלפים שרים בקול “והעיקר, והעיקר לא לפחד כלל”.
קבלת השבת היא חגיגית במיוחד. שולחנות פרוסים ומלאים בכל טוב חיכו לאלפי הצועדים שהגיעו. אנרגיות אדירות מציפות את חניון הלילה, אנשים ממהרים לתפוס מקום כדי להציב בו את האוהל שלהם.
קובי קרן, אחד מהצועדים, שיתף: “הצעדה הזאת היא אחד הדברים הכי מרגשים שיצא לי לקחת בהם חלק בכל חיי. זה לראות את הפנים היפות של עם ישראל".
עפרה כץ, בת 76, מספרת בכאב: "אני מהבית הכי ימני שהקים את אצ”ל. יש לי השגות על המדינה ועל בית המשפט, אבל מכאן ועד לפטור ראש ממשלה שנאשם בפלילים - זה שיא השחיתות. איך הגענו לכזה מצב של שסע בעם".
אייל נווה, יוצא סיירת מטכ"ל, אומר לי בזעם: "לא ניתן לממשלה המטורללת הזאת, המשיחית, להרוס את המדינה. הפעם לא ניפול בזה - לא נקבל עצירות - רק גניזה מלאה”.
בשבת בבוקר האוהלים מתקפלים והצעדה מתחדשת. כמות הצועדים הכפילה ואף שילשה את עצמה. צומת שורש עמוס ופקוק כמו שבחיים לא היה. עוצרים מתחת לגשר מוצא. רדמן תופס מגפון ומודיע כי ב־16:30 יוצאים למקטע האחרון, ומוסיף “אנחנו רוצים מאות אלפי אנשים בכנסת. מי שלא כאן - עזבו את כל מה שאתם עושים ובואו לכאן”. גיורא וטלי, כבני 70, פותחים דוכן קפה לצועדים. גיורא משתף: "בנינו את המדינה, נלחמנו עליה, שירתנו במילואים - בעקבות מעשי אבותינו, דור המייסדים. המדינה דוהרת לתהום ולמקום שבו היא הורסת את עצמה".
הוא מבקש לשתף בחווית הביחד. "אנשים מביאים עוגות, סירים, פירות. מישהו הביא רכב מלא בענבים. כל אחד תומך בדרכו. הייתה בקיבוץ נחשון קבוצה גדולה של אנשים שהניחו תפילין והתפללו. גם דתיים ומסורתיים מחוברים למחאה".
“זה הרגע, הישורת האחרונה”, צועקים מובילי הצעדה. לאחר שאלפי הצועדים נחו מתחת לגשר מוצא בשעות הצהריים החמות - הם דרוכים ונרגשים לעלות לירושלים. בנקודת העצירה המתין להם שלט ענק שכותרתו: "הצהרת הפסקת התנדבות לשירות מילואים בצה"ל". אחד מהחותמים על העצומה היה מאיר נאמן, רס"ן (במיל') בחיל האוויר. "אני לא מוכן לשרת בצבא של דיקטטורה. אחת הגאוות הכי גדולות שלי היא לשרת מדינה יהודית ודמוקרטית, אבל כשהיא משנה את פניה - החוזה נגמר". סימה קליימן, צועדת בת 70, שיתפה במהלך העליות התלולות כי “אנחנו מתקרבים למשבר חוקתי, אני כאן אמונה שלא נהיה דיקטטורה”.
שיירה באורך של קילומטרים ממלאת את כביש 1. עשרות אלפי אנשים, דמעות בעיני מובילי הצעדה ובעיני הצועדים. "זהו יום היסטורי", אמרה שקמה ברסלר, מיוזמות הצעדה, והוסיפה: "לא היה יום כזה בהיקף מחאה של רבבות שעולים לרגל לירושלים להצלת הדמוקרטיה".
