ביום חמישי בערב, אדוני ראש הממשלה, הייתי בדרכי להרצאה. התעקשתי להאזין לנאום שלך. יורשה לי לומר שאמרת גם דברי טעם. הסרבנות היא אסון. החיילים, גם חיילי מילואים, אמורים לציית לממשלה. לא הממשלה לחיילים.
ההרצאה שלי עסקה במצוקתו של מי שמחפש פשרה, בימים של ויכוח ציבורי מר וקשה. הרי אנחנו ניצבים אלה מול אלה. מצד אחד, אלה ש"יושבים על הגדר", ש"רוקדים על שתי חתונות"; מצד שני ניצבים חברי ברית הקנאים, משני צידי המתרס, שחושבים ש"פשרה היא כניעה". הם ה"נחרצים" שבחבורה. אבל "נחרצות", פעמים רבות, במסגרת השיח הציבורי, היא בעיקר אטימות.
פתחתי את ההרצאה, מר נתניהו, דקות אחרי שסיימת את ההצהרה המיוחדת, עם אמירה על הטענות הנכונות שהשמעת. המשכתי לומר זאת לכל מי שרצה לשמוע. איך אתה מעז לומר דבר כזה, שאלו אותי חברי מחלקת האטומים. באמת איך. הרי כתבת בעד המחאה, אמרו מצד אחד. הרי כתבת מאמרים נגד עילת הסבירות, אמרו מצד שני. אלה ואלה צודקים.
העניין הוא שמול ברית הקנאים של ה"רק ורק" יש את אנשי ה"גם וגם". אני שייך לאחרונים. ודווקא משום כך אני פונה אליך. אני חושב שהמחאה צודקת, ככל שהיא חותרת לפשרה. ולא שיניתי את עמדתי השלילית על עילת הסבירות, ובתנאי שהשינוי החוקתי, ואנחנו זקוקים לשינוי, יתבצע בהסכמה. החיים הם לא שחור לבן. אין צדק מוחלט. ובמקום שבו שולטים אנשי ה"רק ורק", במקום שבו כולם חושבים שהצדק המוחלט בכיס שלהם, כפי שאמר המשורר, לעולם לא יצמחו פרחים.
לפני שנים, תרשה לי להזכיר לך, נפגשנו בכנס באילת, ולבקשתך נכנסנו עם שומרי הראש שלך לחדר צדדי. דיברנו אז על מערכת המשפט. הרי השיח הציבורי בעניין לא התחיל אתמול. העמדה שלי הייתה מאוד ביקורתית. יש צורך ברפורמה, אמרתי לך אז. אתה הצגת עמדה הפוכה. הרי זו הייתה העמדה שלך לא רק בשיחות בארבע עיניים, אלא גם העמדה המוצהרת והפומבית.
העמדה שלי לא השתנתה, ולא שזו בושה לשנות עמדה. יש צורך ברפורמה. יש צורך בצמצום הלכת הסבירות. בית המשפט הלך רחוק מדי עם השימוש בה. אבל יש הבדל בין ריסון ותיקון לבין ריסוק. ובכל מקרה, אם המימוש של דברים שכתבתי פעם גורם לריסוק החברה הישראלית, לפגיעה בצה"ל, אז לעזאזל השינוי. אני מוותר עליו. זה יפה ששינית עמדה, אדוני ראש הממשלה, אבל מה עם המדינה? מה זה חשוב אם אתה צודק בעניין הסרבנות, ואתה צודק, אם המחיר שכולנו נשלם על העקשנות לחקיקה בכפייה עולה עשרת מונים על הרווח שבשינוי?
אתה יודע היסטוריה. אתה יודע שאנשי ברית הקנאים, משני הצדדים, שחושבים ש"פשרה היא כניעה", הם שורפי האסמים של הימים האלה. אבל אתה? גם לדידך "פשרה היא כניעה"? הם יכולים להרשות לעצמם. הם יזכו ללייקים מאינספור בוטים שמופעלים על ידי אויבים. אבל אתה ראש הממשלה. אתה המנהיג של כולנו, גם של אלה שלא בחרו בך. אתה לא יכול להרשות לעצמך עקשנות ואטימות ו"פשרה היא כניעה" כאשר את המחיר משלמת המדינה. ואיזה מחיר. זה מפחיד.
הבוקר, אדוני ראש הממשלה, יוצאת צעדה מהכותל. צעדה של אחדות. צעדה של שמאל וימין. צעדה של רבנים ואנשי אקדמיה. צעדה שהיא גם תפילה ותחינה. צעדה של הרוב הציוני. צעדה של אלה שמבקשים לעבור למסלול של פשרה בהסכמה. לא לבטל את רצונם של דורשי התיקון. אבל גם לא לרמוס את החשש של אלה שמתנגדים לריסוק. גם שר הביטחון, יואב גלנט, הצטרף ביום שישי לקריאה. גם רבים ממנהיגי המחאה מצטרפים לתפילה. בנסיבות הללו, פשרה היא לא כניעה. פשרה היא אחריות ומנהיגות.
אף פעם לא היו רבים כל כך בפחד גדול כל כך מחקיקה שנראית כשולית כל כך. הרי רבים וטובים, כפי שציטטת ביום חמישי בערב, תומכים ברפורמה. אבל אף אחד לא התכוון לשינוי שכל כולו דורסנות פוליטית. והפחד מוצדק, משום שהנסיבות השתנו. היום שולטת קואליציה שתלויה לחלוטין בחבורה של אנשים חשוכים, ואתה יודע שהם חשוכים. אז אנחנו מפחדים. הם כבר מכריזים - אנחנו לא מתכוונים להסתפק בחיסול עילת הסבירות. הם רוצים הפיכה משטרית על מלא. הפיכה שהיא דורסנות. יותר מדי פעמים מאז הושבעה הממשלה הם השיגו בדיוק מה שהם רוצים, נגד האינטרסים של הרוב והמדינה. למה שנאמין שהם לא ימשיכו? ובכל מקרה, יש הבדל בין שינוי חוקתי, כל שינוי חוקתי, שחייב להתבצע בהסכמה, לבין שינוי שמתבצע בכפייה. הרוב בעד הסכמה. הרוב נגד כפייה.
אנחנו בדקה ה־90. יש עוד 24 שעות, אולי קצת יותר, כדי למנוע את השבר הגדול. הכדור אצלך. אנא, עשה מעשה.