שלום בני גנץ, מה שלומך? ימים לא שקטים, מה? שיירה ענקית עושה את דרכה לירושלים, לא נראתה כמוה במקומותינו. מעולם. הם צועדים כבר ימים, ומספרם הולך וגדל. הולך ומתעצם. ומה שמרגש במיוחד, אותי, זה שבכל מקום שבו הם לנים, לא תמצא למחרת בבוקר פיסת נייר, טישו שמישהו השליך, עטיפה של סוכרייה. כלום. זו ארץ ישראל היפה. המוטרדת, המודאגת, המחויבת, שהימים הבוערים של סוף יולי לא מפחידים אותה. אבל את כל זה גם אתה יודע. ואתה בירושלים. כן, הם גם בדרך אליך.
בסבבי הבחירות האחרונות הצבעתי לך. גם כשאיבדת מכוחך, גם כשנראה שאתה הולך להיעלם מהמפה. שנים ארוכות הצבעתי למפלגה שלצערי נעלמה מהכנסת הנוכחית. הבאתי את זה מהבית. התנצלתי בפני הוריי המתים ואמרתי שאלה ימים אחרים ושמתי פתק חדש לי. בינינו, גם אם לא הסכמתי עם כל מה שאמרת ועשית. ועכשיו אני מצפה ממך לפרוע את השטר. לא בשבילי, בשביל המדינה שאני אוהבת. שהיא, כמו שמצוטט עכשיו לעייפה, הולכת פייפן.
אבל קודם לעניין עצמו, עוד שניים־שלושה משפטים. בדרך למכתב הזה הלכתי אחורה. 27 שנים, לספטמבר 1996. היית אז מח"ט 35, מפקד חטיבת הצנחנים. הצטרפתי אליך לכמה ימים וראיינתי אותך. ומצאתי שם כמה דברים שאיכשהו זכרתי במעורפל. "הוא מנהיג שאנשים אוהבים לאהוב", אמר עליך אז דורון אלמוג. סיפר שאת תחרות הטריאתלון האחרונה אז עשית עם בחור עיוור, יזהר כהן, שנפצע בהתפוצצות מטען בלבנון. "מחוברים", הוא אמר לי, "בגומי של תחתונים".
אהבתי את זה. שום תחכום. גומי של תחתונים. ועוד אמר שאם לא תפרוש, עוד תהיה אלוף. נהיית רב־אלוף. אבל מה שיותר חשוב זה מה שהידהד בזיכרוני שאמרת לי, ואני מצטטת: "מפקדים צריכים להתהפך על יצועם, לחשוב כל הזמן לא רק מה אפשר לעשות אלא גם איך הכי נכון לעשות את זה. לפעמים מתגלות תקלות שאני מתבייש להסתכל לעצמי בעיניים, אבל אני ממשיך כל הזמן להתחרות עם מר מרפי. הוא רץ, ואני מנסה לרוץ יותר מהר כי אני מחויב למזער את התקלות".
וזה מה שאתה צריך לעשות עכשיו, להשיג את מרפי שקבע שכל מה שיכול להשתבש אכן ישתבש. לרוץ, כמו שאמרת באותו ראיון, מהר ממנו. זו מטלה קשה מאין כמותה כשהאיש שאיתו אתה אמור לרוץ, גם כבל של פלדה לא יצליח להבטיח שלא יסטה פתאום. כבר היית שם, וראית בעיניך. אבל זו התקווה היחידה רגע לפני שהמדינה הזו קורסת לידיהם של מושחתים, נצלנים, משיחיים וסתם חדלי אישים. אנשים שלא היית רוצה לעשות איתם סיבוב במסדרון הכנסת, שלא לומר ריצת מרתון.
המחאה בשיאה. ההמונים שעולים לירושלים לא יוותרו, ובצדק. זו לא הרפורמה, זו מהפכה של ממש בדרך לתהום. ומה לעשות, זה קורה במשמרת שלך, בשעה שבה אתה, אף שאינך ראש האופוזיציה בפועל, האיש שזוכה לתמיכה הכי גדולה באוכלוסייה. אתה האיש שיכול, אולי, לעצור את ההידרדרות.
זה עצוב, זה מדכא. זו פשרה כואבת מאין כמותה. וגם בשעה שאני כותבת את המילים האלו אני תוהה עד כמה אני שלמה איתן, אבל עדיין אני מקווה שאולי פשרה שתבלום את המהלך להתאבדות לאומית תנקה את הממשלה הזו מכל הבן גבירים, הסמוטריצ'ים, האמסלמים והגולדקנופפים למיניהם, היא הרע במיעוטו. ושאתה, זה שעליו אלמוג אמר שהוא מפקד שאנשים אוהבים לאהוב, צריך לעשות את זה.
איך? אני לא יודעת. אבל אני מקווה שאתה, זה שסגר את השער אחרי שאחרון החיילים יצא מלבנון, תדע לפתוח לנו שער חדש. כי הפעם, באמת, אין ברירה אחרת.
