אויביה של ישראל הריחו זה זמן את חולשתה. הם גם ידעו כי השילוב של שיקולים פוליטיים צרים של ההנהגה הנבחרת לצד הביטחון העצמי הרב, שלא לומר המופרז, שלא לומר היוהרה, שלעולם לא יכריעו אותנו, יהיו לה לרועץ. אף שמצב הצבא, ובעיקר חיל האוויר, היה רחוק מאוד מכשירות מיידית למלחמה, היו ראשי המדינה סמוכים ובטוחים ש"יהיה בסדר" ושהאויב פשוט לא יעז לתקוף. הם ידעו שיש לאויב, בוודאי לצירוף כוח של כמה אויבים בעת ובעונה אחת, את היכולת לתקוף, ואף ידעו כי אם יתקוף - אין לצה"ל מענה ראוי, אך העדיפו להתעלם, צירוף של זחיחות ומחשבות על הבחירות הבאות.
אבל האויב תקף וניצל את תת־הכשירות של צה"ל וחיל האוויר, שבתוך ימים אחדים חסרו לו 100 אנשי צוות אוויר מקרב הטייסים והנווטים. ב־9 באוקטובר בלילה דיווח מפקד חיל האוויר לרמטכ"ל כמה טייסים נשארו לו וסיכם: "אני יכול להילחם באופן משמעותי עוד שלושה־ארבעה ימים". וזהו. "מחר נגיע לנקודה הקריטית בחיל האוויר" אמר מפקד החיל. "אתה שומע, המפקד? אני רוצה שכן תשמע כי זה חשוב", הוא מוודא הקשבה במערכת הקשר הפנימית בין הבור שלו לבור של "הירוקים". "אני לא יכול ללכת יותר לאופנסיבה. אני יכול להיכנס למגננה על שמי המדינה, וגם זה לא על כל שמי המדינה אלא על לב המדינה".
תסריט דמיוני אפוקליפטי? ממש לא. הציטוט לקוח מילה במילה מפרוטוקול מסווג של פיקוד חיל האוויר לפני 50 שנה פחות חודשיים. ההשוואה להיום היא מתבקשת, שלא לומר זועקת.
לפי נתוני מפקדת החיל, במלחמת יום הכיפורים נפלו 53 טייסים ו־44 נשבו. בסוף השבוע הודיעו פי חמישה (!) מהמספר הזה שהם מפסיקים לטוס, וגם ההשוואה הזו אינה מלאה, שכן חיל האוויר ב־6 באוקטובר 1973 היה גדול יותר משמעותית (לא ניתן לפרסם את ההשוואה המלאה) מהחיל היום. במילים אחרות – בשיעור יחסי, המצב היום אפילו חמור עוד יותר. זה לא משנה אם את/ה בעד המהפכה המשפטית או נגדה, וזה גם חסר חשיבות אם את/ה חושבים שאסור לערב את צה"ל בוויכוח פוליטי ושהטייסים פועלים באופן בלתי לגיטימי. המצב הנתון הוא שישראל ניצבת על סף אחת מהשעות המסוכנות ביותר מבחינה ביטחונית אי פעם. מי שסומך בעת הזו על המזל או על איזו קונספציה כזו או אחרת ש"יהיה בסדר", משחק משחק מסוכן ביותר – משחק בדם. מי שלא יעצור את מהלך החקיקה וירגיע את המצב כדי לאפשר לצה"ל לחזור לכשירות למלחמה מהמר על החיים של חיילים ואזרחים רבים, בעצם – של כולנו. מי שמכיר את הנתונים חייב לשקף אותם לדרג המדיני. לא רק את מה שכתוב בטבלאות האקסל נכון לרגע זה, אלא גם את מה שיקרה בעוד שבועיים או חודש לכל היותר, אם החקיקה תימשך. זו לא מסקנה שלי, אלא מסקנת ועדת החקירה שהוקמה כדי לחקור אסון שההתגלגלות לתוכו החלה בדיוק היום לפני 50 שנה – ועדת אגרנט לחקר כישלון מלחמת יום הכיפורים.
חיל האוויר פועל באופן שונה משאר יחידות צה"ל משום שהוא מעורב במבצעים לאורך כל השנה, גם בימים שבהם אין מלחמה. מבצעים אלו נעשים על ידי טייסי קרב ומפעילי כטמ"מים תוקפים, שרבע מהם טייסים סדירים; רבע קצינים מקצועיים שמשרתים בתפקידים אחרים בחיל האוויר; וחצי – אנשי מילואים. תפקיד אנשי המילואים חשוב אפילו יותר מחלקם היחסי בתקיפות, שכן רק להם יש את הניסיון להוביל רביעיית מטוסים – מבנה התקיפה שבו מתנהל החיל. כשטייס בודד לא מתאמן הוא מאבד את הכשירות שלו בתוך כחודשיים. אבל אם מדובר על מבנים שלמים, חלקי טייסות משמעותיים שלא טסים, איבוד הכשירות הוא מהיר הרבה יותר.
זאת ועוד, באין מובילי רביעיות חוץ ממפקדי הטייסות, הסגן הראשון שלהם ואולי מישהו מהמטה – אז גם הצעירים לא מתאמנים ומאבדים בעצמם את הכשירות. האמירה הבוטחת כאילו "בזמן מלחמה הם יגיעו" שווה בערך כמו זו ש"נסתדר בלי כמה טייסות". גם אם הם יגיעו, הם לא יוכלו לטוס.
ב־2014, בעת החיפושים אחר שלושת הנערים שנחטפו, נקרא חיל האוויר למבצע הנחתת לוחמים באמצעות מסוקים בכמה זירות בשטחים. בשל משבר תקציב החיל כמעט לא התאמן בשלושת השבועות שקדמו לאירוע. מפקד החיל באותה תקופה, אלוף אמיר אשל, נאלץ להודיע לרמטכ"ל בני גנץ שאינו מאשר את המשימה הדחופה כדי לא לסכן עשרות לוחמי צה"ל בכל מסוק, בטיסה ראשונה של טייס שלא החזיק מוט היגוי זמן ארוך מדי. וזה היה לגבי מבצע קטן יחסית, ואחרי שלושה שבועות של אימונים לקויים. עשו את המכפלות לעומת המצב הנוכחי.
בידי קהילת המודיעין הערכות מדאיגות ביותר לכך שבתווך בין איראן שואפת הנקם על מה שישראל עוללה לה בשני העשורים האחרונים לבין נסראללה, שמחפש מוצא מהסבך הפנימי וקורא אותנו בחולשתנו, עלולות להתגבש תוכניות לנצל את המצב.
זו הדקה ה־90. כמו אז, באוקטובר 1973, זו התרעה ברורה ומיידית לסכנה חמורה לביטחון המדינה ותושביה.
האם מישהו שומע? האם מישהו מקשיב?
