בצל המשבר החמור שפוקד את צה"ל, אולי החמור בתולדותיו שלא נגרם מאיום חיצוני, צפויה להתקיים היום פגישה חשובה בין ראש הממשלה לרמטכ"ל, רב־אלוף הרצי הלוי. האחרון יציג בפני בנימין נתניהו את תמונת המצב העדכנית והמדויקת לגבי רמת הכשירות בצבא וכן את השפעת האירועים על הלכידות בשורותיו. בשלב הזה הלוי צפוי לומר לנתניהו שהכשירות לא נפגעה והיא גם לא נעלמת תוך זמן כה קצר, אבל הפוטנציאל גדול מאוד אם החקיקה תאושר כלשונה: הפעם, יאמר לו הלוי, צוותי האוויר רציניים ומספרם דרמטי, והחשש הוא שהמחאה זלגה גם למשרתי הקבע בחיל.
גם אם עד מחר הצבא לא יגיע לכל החותמים בראשי תיבות, מי שמכיר את המספרים יודע שמימוש האיום עלול לגרום נזק ממשי לצבא. הסיבה לכך, כפי שאנחנו יכולים לדווח, היא שהדאגה בחיל האוויר לא מסתכמת באנשי המילואים: החשש הוא שהמחאה תגיע גם לקצינים ולצוותי אוויר בשירות סדיר וקבע. רבים מהם משתתפים באופן קבוע בהפגנות בצומת קפלן בתל־אביב, אבל ייתכן שהחרפת הצעדים של המילואימניקים תביא לעליית מדרגה גם בתוך הטייסות, ואז ניתן יהיה להכריז סופית: האירוע יצא מכלל שליטה.
"החיל קרוע כמו שלא היה מעולם", אמר לי אמש קצין בכיר בחיל האוויר וקולו דואב וכואב. "טובי בנינו מתייסרים באמת. הפגיעה בלכידות משמעותית מאוד ובעתיד היא תשפיע, גם אם החקיקה תיעצר. הפחד הגדול שלובשי המדים מושפעים ויגיבו. צריך להבין, הטייסות בנויות שונה מכל יחידה אחרת בצה"ל ומשלבות מילואימניקים וסדירים".
ההתרעה הנוספת שעליה מדברים בחיל האוויר היא האמון בצדקת הדרך, אותה סיבה שבזכותה הם יצאו להילחם ביום כיפור וביתר מלחמות ישראל. כולם תמימי דעים בקרב כחולי המדים, שברגע שתיפתח מלחמה כולם יתייצבו להגן על הבית. אבל עד אז, הכרסום באמון כלפי הדרג המדיני עלול לגרום לחלק מהם להטיל ספק במבצעים או במשימות שאינן חלק ממלחמה כוללת. ההבנה בחיל היא שהוא בסחרור מטורף, בדיוק כמו המדינה כולה, ושככל שהזמן עובר קשה יותר לצאת ממנו. מבחינת חיל האוויר, הסבירות להתרסקות גבוהה ורק ראש הממשלה, שיושב בקוקפיט, יכול ללחוץ על הכפתור. גם למהלכיו של שר הביטחון תהיה השפעה, אם כי ספק אם ייצא בהצהרה דרמטית כמו בסיבוב הקודם: מי שנכווה ברותחין לא ימהר להושיט שוב את ידו אל האש.
בינתיים, הלוי משדר פחות לחץ ויותר בגרות ואחריות. כפי שפרסמנו ביום שישי הוא מתכוון לשקף לנתניהו את הנתונים בדיוק כפי שהם, בלי הגזמה ומבלי להפחית. לכן גם יצאה אמש הכחשה גורפת לדיווח שהכריז מתי בדיוק הצבא יוגדר כ"לא כשיר". האמון קריטי לרמטכ"ל. הוא יודע בדיוק מתי והאם יניף את הדגל האדום. בנוסף צריך לזכור, שגם אם היה רוצה לשנות את המדיניות הקודמת, שלא להדיח קצינים או טייסים שמודיעים על אי־התייצבות, הוא לא יכול לעשות זאת כעת, כשהמחאה טיפסה למספרים אסטרונומיים. הטעם פשוט: במקרה כזה לא יהיה לו חיל אוויר.
הדמויות הבולטות שמשפיעות כעת הם מפקדי חיל האוויר לשעבר, האלופים (מיל') אליעזר שקדי, עדו נחושתן, אמיר אשל ועמיקם נורקין, קודמו של המפקד הנוכחי, אלוף תומר בר. הם לא חתמו על מכתבים ולא הביעו תמיכה פומבית, נכון לרגע זה, באי־התייצבות של מילואימניקים. כולם מתייעצים איתם: מהטייסים הצעירים ועד בכירי חיל האוויר ובראשם האלוף בר. למילה שלהם צפוי משקל רב בימים הרגישים שאנחנו ניצבים בפתחם. כבר עכשיו ברור שחיל האוויר, גאוותה של המדינה והזרוע האסטרטגית שלה מול איומים קיומיים, לא ייצא מהשבוע הזה כמו שהוא נכנס אליו. את הנשורת אנחנו נרגיש עוד שנים ארוכות קדימה.
כל השחקנים המרכזיים בטרגדיה הזאת הם אנשים שעמדו באתגרים אדירים שדרשו מהם את כל כישוריהם אבל גם תכונות אופי יוצאות דופן. ועכשיו, כשהסכנה לביטחון ברורה ואפילו מיידית, הם נדרשים - לטובת המדינה שהם כה אוהבים - לגלות אחריות. זה בנפשנו.
