ראש הממשלה המנוח אריק שרון אמר פעם ש"לא משנה אם אתה למעלה או למטה, העיקר להישאר על הגלגל". זה נכון גם לגבי שוק המאמנים בארץ. אלא שלקראת העונה הקרובה החליטו קבוצות רבות בליגת העל לעצור לרגע את הגלגל, להוריד ממנו כמה משתתפים ותיקים ולהעלות עליו כמה דמויות חדשות בנוף. נמאס להן מאותו סבב של אותם מאמנים והחלפה שלהם כמו חיילים בגולני שמחליפים גרביים – אחד עם השני.
כאשר גוף כלשהו ממנה איש מקצוע לתפקיד חשוב, הקריטריונים הם בדרך כלל ניסיון עשיר ככל האפשר והצלחה מוכחת. בקבוצות ליגת העל זרקו כנראה את הדיסקט הישן והכניסו חדש, שלא בטוח אם היה שורד את עילת הסבירות. מה עם ניסיון? ארבעה מהמאמנים שיפתחו את העונה הקרובה בליגת העל לא אימנו בה מעולם, שניים מהם (רובי קין ומייקל ולקאניס) לא עבדו בכלל בישראל ואפילו לא שימשו לפני כן כמאמנים ראשיים, השלישי (אלי לוי) קודם מקבוצת הנוער, והרביעי (עופר טסלפפה) בילה את הקריירה בליגה הלאומית ומטה. עבור שני מאמנים נוספים (בני לם ורן קוז'וק) זו תהיה בסך הכל העונה השנייה בליגה הבכירה, למרות שאחד מהם ותיק במקצוע.
ומה עם הצלחה מוכחת? מאמן שנכשל בשתי הקבוצות שאימן בעבר בליגת העל (מסאי דגו) קיבל את הקבוצה הטובה בישראל, והמאמן הכושל ביותר בעונה שעברה (סלובודן דראפיץ') היה הראשון שקיבל קבוצה אחרת. לעומת זאת, רן בן־שמעון, שהצליח עם מ.ס אשדוד, נשאר בחוץ. יחד איתו ממתינים על הקווים מאמנים ותיקים יחסית כמו קובי רפואה, חיים סילבס ואלישע לוי.
מצד שני, אסור לשכוח שעונה של מאמנים, בניגוד לזו של הליגות, נמשכת מחורף לחורף ולא מקיץ לקיץ. שמונה מ־14 קבוצות ליגת העל בעונה שעברה החליפו מאמנים, ולא נראה שהמגמה הזאת הולכת להשתנות. הבעלים לא עומדים להיות יותר סבלנים, וכך גם האוהדים ביציעים. ולכן, את המהפכה בשוק המאמנים צריך לבחון שוב בסיום העונה, אחרי הזעזועים והחילופים. השאלה היא כמה מהמאמנים החדשים יעברו בהצלחה את החורף וישרדו עד האביב הבא.
