השבוע ההיסטורי הזה בתולדות מדינת ישראל הוא שבוע שבו אין אפילו מנצח אחד שגם רוצה בטובתה של ישראל (להבדיל, למשל, מאיראן וחסן נסראללה). הגורמים המתונים והענייניים בשלטון, שנתמכים על ידי חלקים עצומים בציבור ולכן הם ניצחו בבחירות הוגנות וחופשיות, הפסידו את הובלת המדינה לחבורה שגורמת לקנאי מצדה להיראות כמו אנשים פרגמטיים.
אגב, לא נותרה שום סיבה להמשיך עם ההנחה הרווחת והמפוקפקת מלכתחילה, כאילו ראש הממשלה הוא מנהיג שנשבה ונגרר על ידי דמויות כמו השרים יריב לוין ואיתמר בן גביר: בלעדיו, במעשה או במחדל, הם היו הערת שוליים.
אבל גם המחנה הנגדי, שחוגג ובצדק את תקומתו אחרי שנים ארוכות של תבוסה והתפלשות ברגשי נחיתות ורחמים עצמיים, מגיע לרגע ההכרעה כשהוא נשען בכבדות על הכוחות שמסמנים את חולשתו. המוני המפגינים והמפגינות, אנשים מעולים ופטריוטים שמאמינים שהקרקע נשמטת תחת רגליהם ולכן הם קמו והתחילו ללכת, יצרו סחף נדיר ומרשים. אבל תחושת ההתעלות, שנובעת מהעובדה שצה"ל מתפרק לרסיסי השבטים שמרכיבים אותו, היא רגל וחצי בתוך דוגמה מאלפת של ניצחון פירוס.
גם אם צמצום עילת הסבירות הוא רק צעד ראשון בדרך להגשמת התוכנית הנואלת לשינוי המשטר, האיומים באי־התייצבות/סרבנות/הפגיעה בכשירות מלמדים לא רק על כינונו המטריד של בית משפט צבאי לחוקה; זוהי הנצחה של התבוסה האזרחית מול המיליטריזם. ההתפעלות המשתפכת מאומץ ליבם של קצינים במיל' מתכתבת עם הערצת הגנרלים לאחר מלחמת ששת הימים, זאת שהובילה למחדל יום הכיפורים בטווח הקצר, וגם להתפתחות השליטה בגדה המערבית לכדי מפעל משוכלל לשליטה על עם אחר במשך קרוב ל־60 שנים.
לא, זאת לא "הפיכה צבאית" במובן הקלאסי. ההתנפלות ההיסטרית (שמלווה גם בגילויי בהמיות, גזענות ואלימות) על אנשי המילואים מהצד השני מלמדת בעיקר על חוסר האונים שבו הוא שבוי, אחרי ששוב הצליח לזלזל בעוצמת ההתנגדות. אין שעה ביום שבה מחולל כאוס כמו בן גביר, אדם שהיה צריך להיות מורחק קילומטרים מכל מוקד השפעה, עדיף על אנשים שהדאגה הכנה למדינה הובילה אותם לצעד שאין ממנו דרך חזרה. וחוץ מזה, צריך לומר ביושר: "צבא העם" גסס הרבה לפני שאירועי השעה ביצעו בו וידוא הריגה.
ובכל זאת, להתכנסות של שוחרי דמוקרטיה מתחת לסינר של לובשי המדים יהיה מחיר הרסני גם בנוגע למטרה שעליה הם נלחמים. אפשר לטעון ולהתפלפל שעות על ההבדל בין "אי־התייצבות" ו"סרבנות" או לטבוע באותות ובמופתים שיסבירו מדוע צמצום עילת הסבירות אינו דומה לפינוי יישובים המוני. אבל בפועל, בחיים עצמם, היכן שבני אדם כותבים את הסיפור הגדול, ולא פובליציסטים שבאורח נס התברכו בכישרון לדעת הכל ואף פעם לא להסס, נפל דבר שישפיע לרעה על היכולת של האגף הליברלי להשתחרר מכבלי החשיבה הצבאית, גם במחיר של פגיעה בליברליזם.
ועכשיו, במקום שהמשבר יביא לשינוי חיובי במרקם היחסים שבין הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת, קמה לה רשות רביעית, צבאית, ועוד בנסיבות שרבים לא השתכנעו לחלוטין שהן סוף העולם. לכן זה לא משנה איך השבוע הזה ייגמר: בכל מקרה תהיה בו בכייה לדורות.
