היום אחה"צ, אם לא תושג פשרה, כשיוקראו שמותיהם של שרי וחברי הכנסת של הליכוד בזמן אישור החוק לביטול עילת הסבירות - כדאי שקולם ירעד. שכשהם מצביעים בעד - יהיו כתפיהם שחוחות וראשיהם מורכנים. שכל מי שיענה לקריאת שמו - יתכווץ בכיסאו. ובאותם רגעים, שיחשוב על ילדיו. על נכדיו. על העתיד שלהם. על מה שהוא משאיר להם.
כי ממש ברגע שבו ירעד קולו, הוא יבחר באיזה צד של ההיסטוריה הוא רוצה להיות. זה שנלחם בחירוף נפש על המשך קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית, או זה שפתח את שערי גיהינום לכניסתו של משטר דיקטטורי ושמו יהיה חתום לנצח על שינוי פניה של המדינה.
כן, זה קודם כל אתה, ראש הממשלה. מר ביטחון. מי שכל השנים שם במקום הראשון את ביטחון המדינה. מי שמינף את הסכנה מאיראן והשתעשע עם האפשרות לתקוף אותה לפני שתחזיק בנשק גרעיני. עם מי, נתניהו. אתה באמת מאמין שאפשר לעשות את זה עם "כמה טייסות פחות"? אתה, ראש הממשלה, עומד להיות האיש שבמשמרת שלו איבדה מדינת ישראל את חוסנה הביטחוני. את יכולת ההרתעה שלה. את אמון הטייסים, אנשי המבצעים המיוחדים, אנשי הסייבר. את אנשי הדממה. אפילו חלק מאנשי ליכוד כבר לא רואים בך מר ביטחון. ואם זה נכון שאמרת שלא נורא, יעברו כמה שבועות והסרבנות הזאת תתפוגג, הרי שאין לך מושג במי מדובר.
ואתה, יואב גלנט, שרק לפני חודשיים דיברת על סכנה ביטחונית מוחשית למדינה. מה קרה בינתיים, חוץ מזה שמאות אלפים נוספו למוחים ברחובות, ואלפי אנשי מילואים הודיעו שיפסיקו להתנדב? האם מצבנו היום טוב יותר מאז אותו הלילה שבו יצאו מתנגדי ההפיכה לרחובות והצילו את הכיסא שלך? לאן נעלמת, גלנט? למה נאלמת? אתה, שאמור להיות מגינם של כל חיילי צה"ל, גם אלה שבמילואים.
ואתם, ישראל כ"ץ, ניר ברקת, יולי אדלשטיין, אבי דיכטר, גילה גמליאל ואופיר אקוניס. הרי אנחנו יודעים מה אתם חושבים, כל אחד ואחד מכם. מה אמרתם במהלך השנים על נתניהו בחדרי חדרים. כמה מכם חושבים בסתר ליבכם את מה שאמרו עליו יצחק שמיר ואריק שרון. "מלאך חבלה". "לא עומד בלחצים". "אני רוצה להאמין לנתניהו אבל לא יודע לאיזה ביבי להאמין, לידו הימנית או השמאלית". או אפילו את מה שאמר עליו שותפו לממשלה, סמוטריץ': "שקרן בן שקרן".
לאיש הזה, שרימה כל אחד ואחת מכם, אתם הולכים לתת את המפתח למדינה? את המסלול המהיר לשלטון יחיד? לו ולאשתו שאמרה "שהמדינה תישרף"? אתם מוכנים לתת ידכם לשינוי אורחות חייה של המדינה, לגזל של זכויות נשים וזכויות מיעוטים, לחוקים שיכווצו את שלוש הרשויות לרשות אחת שבראשה עומד נאשם בפלילים?
ומה אם אתם טועים, וראשי צה"ל ומערכת הביטחון, ראשי שב"כ ומוסד לשעבר, משפטנים, ראשי מערכת הבריאות, ראשי המשק, ההייטקיסטים ורוב הציבור הישראלי (לפי כל הסקרים) צודקים? ומה אם תוך זמן קצר, עניין של ימים, אולי שבועות, צה"ל יאבד מכשירותו? ומה אם המשבר הגדול בצה"ל והכאוס הפנימי יביא את האויבים מסביב לנצל את הרגע? מה אז תגידו, אופס, טעינו? ובשביל מה. בשביל אותו "עניין קטן", אותו חוק שבקואליציה טוענים שהוא זניח, אבל ברור כשמש שמדובר בחוק דרמטי שהמשמעויות שלו נוגעות לכל תחומי חיינו. הרי אם זה כך והוא עניין קטן - למה להרוס את המדינה בשביל חוק כזה. ואם הוא לא זניח, והוא פתח לחוקים אחרים שאת כולם שמענו במסיבת העיתונאים של יריב לוין - אולי צודקים מי שמתנגדים לו.
מה יכולתם לעשות? להתפטר. להתנגד. לצאת מהמליאה. לא להגיע להצבעה. באמת אתם חושבים שהכיסא שלכם חשוב יותר מאשר עתידה של הממשלה, שאתם חשובים יותר ממנה. איזו עליבות. כמה סמרטוטים אפשר להיות כשכל־כך הרבה מונח על הכף.
קשה היה לראות אמש את המראות בירושלים ובתל־אביב. מסך חצוי, מימינו תומכי הרפורמה, משמאלו מתנגדיה. כמה סמלי. אנחנו עם חצוי, ואתמול חלקו היה בקפלן בתל־אביב וחלקו בקפלן בירושלים. מאות אלפי אנשים, זה מול זה, זה נגד זה. ולא, לא אנשים אחים אנחנו. אנחנו בעיצומה של מלחמת אחים, פצועים, מדממים, עצובים, מודאגים. העתיד מעורפל. האנרגיה הנפלאה שיש לתומכי המחאה במסעם לכנסת, ההתרגשות, הלהט ותחושת האופוריה של מי שמרגישים שהם נלחמים על הבית, תחושת הביחד הזאת שעובדת כל כך הרבה שבועות והגיעה לשיאה בשבוע האחרון - עשויה להתחלף עם החקיקה ברגשות קשים. בתסכול. שארית האמון, אם היה כזה, נשבר לגמרי. ה"לכידות", המילה המגוחכת שעדיין מדברים עליה כאילו הייתה ישות חיה, קיימת, נפרמה כמו קורים של עכביש.
וכאילו זה לא מספיק, ולא הוכנסו מספיק אצבעות בעין לציבור ענק שמאמין שהוא נלחם על חירותו, אתמול בבוקר התעוררנו אל הידיעה על כך שבמשך כשעה ועשרים, בזמן שלנתניהו הושתל קוצב לב, מי שהחליף אותו כראש ממשלה היה שר המשפטים יריב לוין. תשננו את זה היטב. ראש הממשלה יריב לוין.
כי רק כשחושבים על זה לעומק, מבינים את גודל האסון. אם חלילה היה קורה משהו לנתניהו, כפי שחלק מהמומחים טענו שעלול היה לקרות, זה האיש שהיה מחליף אותו.