כשאלי מחפודה, המתגורר בארצות־הברית כבר ארבעה עשורים, הדליק לפני מספר חודשים, ביום הזיכרון, נר וירטואלי באתר "יזכור" של משרד הביטחון הוא לא תיאר לעצמו שמקץ כמה שבועות ימצא את עצמו כמושא למרדף בלשי להשגת הטלפון שלו. מחפודה, שהיה באותה מלחמה חובש קרבי בגולני, כתב באתר כמה מילים, פשוטות, מהלב, על חבריו - רב"ט שמעון פחימה ורב"ט דוד ביטון, שנפלו בגולן ביום הראשון למלחמה - ובלי להתכוון עורר גל אמוציות בקרב משפחות החללים, שכבר שנים מדמיינות רגע שבו יפגשו מישהו כמוהו, שהיה שם, כדי לספר להן על הרגעים האחרונים של יקיריהם. בעוד שבוע, יתקיים רגע השיא באותו תסריט חובק זמנים ועולם, ובו יתאספו בני משפחת פחימה לכנס זיכרון, ומחפודה שמגיע מניו־יורק יהיה בו אחד מאורחי הכבוד. הכל רגע לפני ציון 50 שנה למלחמה שבה ביטון ופחימה נהרגו ביום הראשון.
שמעון, לדברי אמו מזל בת ה־93, היה נער חכם ומצחיק שמאוד אהב לשיר ולרקוד. חברו הטוב מהשכונה בקריית־גת היה השחקן המנוח עמוס לביא. "מגיל חמש הוא רצה ללכת לצבא", מספרת השבוע מזל. "בהתחלה רצה ללכת לצנחנים, אבל בגלל שלא הייתה לו בגרות לא קיבלו אותו, והוא הלך לגולני".
3 צפייה בגלריה
מושית עם תמונת גיסה דוד. בשמאל: האחיין רועי, האם מזל והאחות רחל עם תמונת שמעון
(צילום: גדי קבלו, אלעד גרשגורן)
בגדוד 13 של גולני פגש את החברים שיהפכו לחשובים בחייו ובמותו. "הפלוגה הבעייתית", מעדיף מחפודה לקרוא לילד בשמו, מסרב להשלים עם ההרואיקה שהמלחמה צבעה בה הכל. "קראו לה ככה כי היא הייתה מורכבת מהרבה מזרחים, שלא רצו להתקדם בדרגות, אפילו שהיו חיילים מצוינים. הם פשוט זילזלו באפשרות הזו כי המפקדים, שהיו מצפון תל־אביב, זילזלו בהם. זה כואב לי גם אחרי 50 שנה". בפלוגה, שהוא אינו זוכר אם הייתה א' או ב' או ג', פגש את צמד החברים הבלתי נפרד שבה, פחימה וביטון. מחפודה היה כביכול בכיר מהם, חובש. משפחתו של פחימה, אגב, אינה מתחברת לתחושות הקיפוח ומציינת כי היו לו שאיפות גדולות להתקדם. למרות פציעה קשה שנגרמה מכדור תועה, התעקש שמעון לחזור לשירות הקרבי. "הורידו לו את הפרופיל ל־24", אומרת רחל קינן, אחותו. "רצו לשחרר או לשים אותו כפקיד, והוא נלחם כדי לחזור. עד היום אמא שלי נשארה עם הכעס, למה אישרו לו לחזור לקרבי".
"לפני החגים של אותה שנה", משחזרת האם, מזל, "הוא אמר: 'אמא, אני לא מגיע לראש השנה וכיפור, אבל מבטיח לך להיות כל סוכות ולבנות לך סוכה'. ופתאום", היא עוצרת, "ביום הכיפורים - אזעקה. כולנו מופתעים. ואיך שהייתה אזעקה ידעתי שהוא ימות במלחמה". רחל: "הייתי אז בת 15, תלמידה בפנימייה של מקווה ישראל. איך שאמרו 'מלחמה' התחלתי לבכות, ואמרתי: 'אחי הלך'. עד היום בפגישות מחזור אומרים שלא שכחו איך אמרתי 'אחי לא יחזור מהמלחמה'".
רמזים ראשונים בחוברת
אף על פי שפחימה נהרג ביומה הראשון של המלחמה, למשפחה לא היה בדל מידע על גורלו של שמעון במשך שבועיים. "לא היה לאן להתקשר", נזכרת האחות, "וכל כך שיווענו למידע. הלכנו ברחוב, ואת כל מי שראינו במדים, שאלנו אם הוא מכיר את שמעון. ביום הראשון של חול המועד סוכות הודיעו שהולכים להודיע לכל המשפחות בארץ בבת אחת, 690 משפחות. מי שנהרג ברמת הגולן, נקבר זמנית בעפולה. אמא שלי קמה בבוקר, ואמרה: 'היום באים להודיע לנו'. בדיעבד, אנשים מסביבנו כבר ידעו. כל הזמן הזה, מפרוץ המלחמה ועד שהודיעו סופית, באו אלינו אנשים עם דמעות בעיניים, אבל לא אמרו כלום. ולכל מי שהגיע, אמא אמרה: 'אם שמעון לא התקשר ולא שלח מכתב, אז הוא לא חי. הוא היה כותב לי, אפילו על קופסת גפרורים'.
"כשהגיעה הבשורה, אני זוכרת שלא ישבנו שבעה, בגלל סוכות, רק במוצאי שמחת תורה התחלנו לשבת, בלי הלוויה. היה לו קבר זמני בעפולה, עם תלולית ושלט קטן. ושנה שלמה, פעמיים בשבוע, אמא הייתה הולכת לשם. היא מעולם לא התגברה על האובדן. אף אחד לא דיבר איתנו, לא דאג לנו. אחרי שנה", ממשיכה רחל, "הוציאו את שמעון מהקבר הארעי וקברנו אותו בהר הרצל. הכל היה הפוך. שנה אתה מתמודד או לא מתמודד, ואז באה ההלוויה".
שמעון פחימה המשיך להיות נוכח בחיי משפחתו בעשורים אחרי מותו. האם מזל הייתה מגיעה לאירועים משפחתיים עם תמונתו, משעינה על כיסא. בדרשות בר־מצווה של האחיינים הוקדשו לו נאומים, וכל ילד שהגיע לכיתה א' היה נכנס למסורת המשפחתית ומתחיל לעלות לקבר, כך עד היום עם ילדי האחיינים. אפילו לפני כמה שנים, כשמזל עברה דירה מהבית בקריית־גת לדירה נוחה יותר באשקלון, העבירו את החדר של שמעון כמות שהוא, ואף אחד לא רשאי להתגורר בו. יש בו מטבעות שהיו בכיסו כשנפל, תמונות וטלפון ישן.
אחיינו רועי, בנה של רחל, התגייס לשב"כ בבגרותו. בדיעבד, כל הידע המבצעי שצבר עזר לו במסע לפתירת התעלומה המשפחתית שהטרידה את כולם במשך 50 שנה, המבצע שכונה אחר כך בקבוצת הווטסאפ המשפחתית "תחקיר מיקום ונסיבות מותו של שמעון פחימה". "ביום הזיכרון ה־49 למלחמה", מספר רועי, כיום בן 42, "טל אחותי אמרה: 'כל הזמן אנחנו מדברים על טיול למקום ששמעון נפל, בואו נעשה את זה לקראת שנת ה־50'. שמענו כל כך הרבה סיפורים ותרחישים, אבל לא ידענו מה המיקום המדויק וממה הוא נהרג".
מה בכל זאת ידעתם? עם איזה סיפור בסיסי התחלתם?
"אנחנו הכרנו סיפור שלפיו הייתה מתקפה על המוצב שלו ברמת הגולן, והוא נהרג במקום מפגיעה של פגז. באתר ההנצחה של גולני זה נכתב מאוד כללי. החלטנו להתחיל בחוברת שהייתה לנו בבית. עוד בשבעה דוד שלי דני, שהוא אחיו הגדול של שמעון, ביקש מכל אחד שבא לנחם, לכתוב משהו. הם כתבו והלכו. לא הכרנו אותם ואף אחד לא שמר איתנו על קשר. עכשיו, כשחזרנו לחוברת, מכולם קפץ לנו השם 'אלי מחפודה', שרשם לא מעט דברים על זה שהוא היה בתקרית עצמה. החלטנו לרכז מאמץ בלנסות לאתר אותו. דני אמר שהוא חושב שהוא גר בארה"ב, אבל הפעם האחרונה שהם דיברו, הייתה לפני 40 שנה. הסתכלנו ברשת וראינו שאין אדם עם שם כזה, אבל להפתעתנו, מישהו בשם דומה הדליק לדוד שלי ולביטון נרות זיכרון באתר של משרד הביטחון וכתב כמה מילים לזכרם. על הדוד שלי הוא כתב: 'אני אלי מחפודה, חובש שהיה איתך ברגעים האחרונים. גם אני נפגעתי קשה ואני מצטער שלא יכולתי לעזור לך, בגלל שיד אחת שלי הייתה מנוטרלת. אוהב אותך, יהיה זכרך ברוך'. לביטון הוא כתב: '...היית חבר טוב מאוד של שמעון פחימה. לצערי הרב נפגעתי ולא יכולתי לעזור, לא לך ולא לשמעון, ואיתכם הסליחה. יהיה זכרך ברוך'. לצערנו, האתר של משרד הביטחון הוא אנונימי, אבל אמרנו: יופי, כי קודם כל אנחנו יודעים שהבן אדם חי".
רועי אומר שלמרות התקווה שלאתר מישהו יהיה קל, המשימה קצת הסתבכה. "מחפודה, למשל, שינה את שמו הפרטי לאליוט", הוא אומר. "אבל למזלנו עוד מישהי הדליקה לביטון ולדוד שלי נר, שמה היה מושית גרינבאום־ביטון, ומתברר שהיא גיסתו של ביטון ושיש לנו חברה משותפת בפייסבוק. כשפניתי אליה היא נורא התרגשה. מתברר שהמון שנים היא חוקרת את האירוע. ממנה התברר לי שביטון ושמעון היו חברי נפש, אמרה שהם היו צמד חמד, בלתי נפרדים שהסתלבטו על הכל. מושית חידשה לנו שהיא עמדה בקשר במהלך השנים עם היסטוריון צה"לי בשם משה גבעתי, שכתב את הספר 'המערכה בחרמון'. היה לה חשוב שהאירוע שהם נהרגו בו ייכנס לספר. אנחנו לא ידענו מזה".
גרינבאום־ביטון מעולם לא פגשה ולא הכירה את גיסה, דוד ביטון. אף על פי ששניהם גדלו בשכונת גבעת אולגה בחדרה, ההיכרות עם משה ביטון, מי שהפך לבעלה, קרתה ביניהם רק שבוע אחרי נפילת אחיו. "בעלי היה מאוד קשור לדוד, אחיו, שהיה הצעיר מבין 13 אחים", היא משחזרת השבוע. "כל הזמן הוא דיבר עליו. בלי קשר לדוד, אני גם שירתי בגולני כפקידת מבצעים, וברגע ששמעתי את הסיפור המשפחתי, התחלתי לשגע את כל המפקדים. 40 שנה שיגעתי אותם". במהלך השנים הגיע לגרינבאום־ביטון צילום של שני החברים דוד ביטון ושמעון פחימה, אבל שום דבר מעבר לכך. "אנחנו מעולם לא היינו בקשר עם משפחת פחימה", היא אומרת, "ואני כל שנה מעלה שני פוסטים, ותמיד מזכירה אותו".
ואז פתאום הגיע הטלפון מרועי.
"כשרועי אמר לי: 'מושית, תפרסמי פוסט כי יש חובש שמשאיר הודעות', עניתי: 'עד כאן, אני פוחדת לדעת'. מחפודה חידש שגיסי נלחם וגסס עד הפינוי. אני מרגישה שאצלי נסגר המעגל".
מסר לאליוט באמריקה
הצעד הבא מבחינתו של רועי היה לפנות לקבוצת הפייסבוק לחיפוש חברים מהעבר - "קלוז'ר" שמה. הבקשה גרמה לכל המשוגעים לדבר, ויש לא מעט כאלו, להתגייס למענו. "שלחו לי מלא אפשרויות", נזכר רועי. "שיחות מטורפות, כי אתה מתקשר לאדם שאתה לא מכיר, מספר את הסיפור. לצערי, ברוב המקרים קיבלתי תשובות של: 'זה לא אני', 'אני צעיר מדי', 'אני לא קשור'. זו עבודת נמלים, כמעט מודיעינית. כמו לקחת פיקסלים ולחבר אותם לתמונה. בשב"כ הייתי מאתר אנשים בשתי דקות. כאן לא, כי אין לי את המערכות. בסוף דייקתי את האנשים, והבנתי שאותו אלי כנראה באמת גר בארצות־הברית. ברגע הקריטי", הוא ממשיך, ממחיש בדיבורו כמה כל החיפוש היה מורט עצבים, "הגיעה מישהי שעשתה הצלבה עם קבוצה אחרת, 'מלחמת יום כיפור - זיכרונות צלקות, כאבים וכל השאר'. מתברר שמחפודה כתב שם תגובה תחת השם 'אליוט מפהודה'. הוא התאים בגיל. השארתי הודעות לו ולילדיו לפי הפייסבוק שהיה לי, גם בעברית וגם באנגלית. יום ראשון בבוקר אני מסתכל על הטלפון, ורואה הודעה מרגשת מהבת שלו. והיא כותבת לי: 'היי, אלי זה אבא שלי. הוא היה עם דמעות בעיניים כשסיפרתי לו, וישמח לדבר איתך'. מחפודה, מתברר, למד בטכניון הנדסת מכונות חקלאיות. בארצות־הברית הקים עסקים בתחום הטקסטיל ואחר עבר לייעץ בתחום האנרגיה הסולרית".
3 צפייה בגלריה
הזחל"ם שנפגע. "מצאו את שמעון ודוד כשפניהם לכיוון האויב" שמעון פחימה (מימין) ודוד ביטון. "הם היו צמד חמד, בלתי נפרדים, והסתלבטו על הכל"
(צילום: עמוס שאנן, באדיבות המרואיין)
"עזבתי את הארץ בגיל 27, כלומר ב־1980", משחזר מחפודה בשיחה מביתו בניו־יורק. מחפודה מספר שלמרות המעבר ליבשת אחרת, שם הקים בית, ניהל קריירה משגשגת והביא עם אשתו לעולם ארבעה ילדים, המלחמה ובעיקר הזיכרונות לא הרפו. "לקח לי עשר שנים כדי להשתחרר ממנה", הוא אומר. "בהתחלה היו לי הרבה קפיצות מתוך שינה, אבל לקחתי את זה כחלק מהחיים. כשעברתי לארה"ב היה לי מאוד נוח להישאר. בארץ לא התקדמתי בגלל שהייתי מזרחי. וכשבאנו לביקור, זה תמיד היה 'וואו'. אשכנזים היו אומרים לי, כאילו בצחוק: 'מי נתן לך להיכנס?', אפילו שאני בוגר הטכניון".
רועי מספר שברגע שנמצא אותו אדם שהיה ליד דודו בעת שנהרג ומעט לפני כן, ההתרגשות בבית גאתה. לסבתא מזל הם היו צריכים לבשר בזהירות, ועדיין מטפטפים לה מידע. "אני רציתי להגיע לאלי ולדעת את מקום האירוע", הוא אומר, "אבל זה שאב אותי: להכיר, להבין, איך היה, היה לנו חשוב לדעת מילים אחרונות. זה היה חשוב לסבתא. גילינו שהיה פה מעשה גבורה עילאי, שלא ציפינו לו".
על אף השנים שחלפו, מחפודה מספר את הסיפור לפרטים, כאילו קרה אתמול. "זה היה יום כיפור בבוקר", הוא משחזר לי כמו שסיפר לבני המשפחה. "יצאנו לתצפית שלנו בהר דב. לא הייתה שום תחושה שמשהו הולך לקרות. לא מלחמה, לא מחבלים. נורמלי. לפני כן שמעון וביטון ביקשו ממני להתפלל יחד כי הייתי היחיד שחבשתי כיפה. התפללנו בעמדות, שרנו שירים בניגונים מרוקאיים מהבית. ואז שלחנו מישהו לעמדה מעלינו. קראו לו לוי עזיז. עוד קודם לכן הוא אמר לי: 'אלי, אני לא רוצה להישאר פה. אני רוצה לעזוב את גולני. אני מפחד'. באותו יום כיפור לוי עלה לעמדה מעלינו וחזר בריצה מבוהלת כזו, קופץ על אבנים וסלעים: 'יש שם משהו למעלה'. המפקד השתיק אותו כי הוא חשב שכרגיל הוא בפאניקה. אבל מיד אחרי זה ראינו שני מסוקים עם כיתוב בערבית. עלינו מול הפיקוד שהיה בנפאח: 'אנחנו רואים שתי ציפורים', זו הייתה מילת הקוד. אמרו לנו: 'אל תדאגו, זה המטכ"ל מתחפש'. איזה שטויות.
"אחרי שתיים בצהריים אנחנו שומעים את הצעקות מתצפיות אחרות. שתביני, אף אחד לא אומר לנו שיש מלחמה או שהמוצב נכבש. ככה הגענו לשעה חמש אחר הצהריים, ואנחנו שאננים, מבקשים להתקפל לכיוון החרמון, ולא אומרים לנו שהוא כבר כבוש. מילת הקוד הייתה 'אבוקדו'. ביקשנו 'אבוקדו', והם אמרו: 'קיבלתם אבוקדו'. כלומר, בלי לדעת, אנחנו חוזרים ללוע הארי.
"בנגמ"ש הזה שיורד מהר דב לחרמון", משלים רועי קינן את מה ששמע בשיחה אחרת עם מחפודה, "היה נהג, איש מילואים שאנחנו לא יודעים מי הוא, אלי החובש, דוד לבנטל המפקד, שמעון שלנו, ביטון ולוי עזיז. הם נכנסו לנגמ"ש בידיעה שאת הסעודה הראשונה אחרי הצום הם עושים שם. מהסיפור של אלי, הם פשוט נכנסו לנגמ"ש כמו שהם. ללא שכפ"צים, אפודים. אפילו הנשקים היו בצד. שאננות הכי גדולה שיכולה להיות, למרות שאנחנו יודעים ששעתיים קודם היו דיווחים על התקפות נגד מוצבים דרומיים ברמת הגולן. בנסיעה מנקודת התצפית עד לרכבל תחתון יש עיקול חד בנחל שיאון, ובגלל גודל הרכב צריך לעצור ולתמרן. בשלב הזה נורה לעברם RPG מהגבעה הצפונית. הוא פוגע בקדמת הרכב והרסיסים ניתזים והורגים את לוי עזיז שישב ליד הנהג. כנראה שמהרסיסים האלו נפגעו עוד אנשים, ובכל מקרה אנשים קפצו החוצה. מהמחלצים אנחנו יודעים שמצאו את שמעון וביטון עם פניהם לכיוון האויב וכל ציוד הלחימה עליהם. הם היו נקיים, לא מפוחמים. לא אחרי פגיעה של פצצה, אלא עם כל ציוד הלחימה ואחד ליד השני, מחוץ לרכב".
"המילים האחרונות של שמעון לפני הפגיעה של הטיל היו: 'אנחנו נגיע למוצב ונתפלל תפילת נעילה ונפתח את הצום'", משחזר מחפודה את שאירע מנקודת מבטו, "כולם מחכים לצ'ופר הזה שאחרי יום כיפור. מה שהכי כואב לי זה הגורל. לחובשים יש מעמד יותר בכיר מזה של הרובאים, ומותר לנו לשבת ליד הנהג. אני זוכר שעזיז בא ואמר לי: 'אתה יכול לשבת מאחור עם הרובאים? כי כל הזמן אתה ליד הנהג'. רציתי לעזור לו בכיף, כי הוא היה צריך עזרה וחיזוק. אבל זה היה לרעתו כי הוא חטף את הצרור ראשון ומת".
מה קרה אחרי שעפת מהנגמ"ש?
"אתה בהלם, מנסה להחזיר ירי. אני יצאתי מצד שמאל של הנגמ"ש והתגלגלתי, ואז הרגשתי שחם לי בחזה כי קיבלתי כדור. היו צעקות 'חובש, חובש' אבל לא יכולתי לעזור. רק החזקתי את האצבע שלי בחור בחזה".
קינן: "אני מניח שביטון ושמעון עלו על הציוד במהלך התקרית, ויצאו להילחם, להשיב אש. אלי מספר שהוא שמע צעקות, את הדיווחים של מפקד התצפית, דוד, שהיה איתם, עד שהפסיקו היריות ושרר שקט".
למה לקח 50 שנה לספר את מה שסיפרת לי עכשיו? למה חשבו שהם נהרגו במוצב, בהפגזה?
"לדעתי כולם היו בטראומה. מחפודה הגיע לשבעה של לוי עזיז, והאמא אמרה לו: 'למה אלוהים בחר בך ולא בבן שלי?' וזה נצרב אצלו קשה. הוא הרגיש אשם כל השנים על זה שהוא, החובש, לא הצליח להציל".
מחפודה, שנשאר בחיים, כועס עד היום. "אני חושב שהמפקדים אמרו: 'יש בעיות בחרמון, נשלח אותם שיעזרו', בלי להגיד לנו מה קורה, בתקווה שניתקל באויב ונרביץ בהם. וזו הייתה טיפשות גדולה. תמימות מטומטמת. אלו שידעו ולא אמרו לנו, הם צריכים לתת את הדין".
השנים עברו. יוסף, אבא של שמעון, נפטר בשנת 1991. "הקפנו את עצמנו בהגנות", אומרת רחל, אחותו של שמעון ואמא של רועי, "רק שלא ניחשף לסיפור האמיתי. פחדנו. כשאמרו לנו שהוא נהרג במקום, אמרנו 'לפחות הוא לא סבל', אבל מהתחקיר של רועי מתברר שהוא לא נהרג מיד, שיכול להיות שהם היו פצועים זמן רב. ומאז שאני יודעת את זה, אני פשוט בטלטלה. אני מנסה להרגיע את עצמי שזה היה לפני 50 שנה ואין מה לעשות, אבל אז אני רואה את שמעון מתבוסס בדמו, משווע לעזרה, וחושבת מה הוא חושב באותם רגעים, על המשפחה ועל החיים. זו תחושה לא פשוטה שאני חווה. אני יודעת שברחתי מהסיפור. עד היום אני לא רואה סרטים בימי זיכרון, לא הולכת לטקסים. הכאב הוא עצום. היום אני חיה לצד הסיפור, גם אם תמיד יש את הפחד לגעת".
רועי, במבט לאחור, למה מחפודה והמפקד לבנטל ניצלו והם לא?
"כי ביטון ודוד שלי שמעון הלכו להשיב אש, והשאר ירדו למדרון אחורי. הכוח הסורי לא הסתער. הוא נסוג. ההיסטוריון שכתב את הספר אומר שהסורים כנראה טעו בניווט והיו כנראה בדרך למוצב החרמון הישראלי. אני סבור שחילופי האש שהיו מצד כוחותינו גרמו להם לחשוב פעמיים אם להסתער, ובזה שמעון וביטון כנראה הצילו את האחרים".
האם זה מקל עליכם רגשית לדעת איך הוא נהרג בלחימה?
"זה עושה אתוס גבורה, אבל בעיניי הוא היה גיבור גם לפני. מהשירות שלי ומהעבר הביטחוני שלי אני רואה גדולה אדירה לפעול בתוך תקרית, לקום ולעשות מעשה, לא כל אחד עושה".
המערכה על המערכה
לא כולם מסכימים עם סיפור הגבורה שעליו מצביעים קינן ומחפודה. בראשית שנות האלפיים, בשנת ה־30 למלחמה, אל"ם (מיל') משה גבעתי, קצין רב־פעלים שלחם בקרב בחרמון והפך אחרי פרישתו מצה"ל להיסטוריון צבאי, עמל על ספר שחקר את שהתרחש בחזית החרמון במלחמת יום הכיפורים. כשמושית שמעה שמפקדה לשעבר בגולני עובד על הספר, יצרה עימו קשר: "שלחתי לו הודעה", היא משחזרת, "'אני רוצה שתחקור לי בדיוק, אבל בדיוק, איך גיסי נהרג'". הספר של גבעתי, "המערכה בחרמון", הושלם ב־2006, ובו גיבש לפי שלל עדויות גרסה לגבי נסיבות מותם של ביטון ופחימה. את מחפודה לא ראיין, והשבוע עדיין הוא דבק בעמדתו שלא יכולה להיות גרסה מדויקת משלו. "שש שנים, מ־99' עד 2005, כתבתי מחקר מקיף עבור הצבא על כל מה שקרה בגזרת החרמון. בתחילה לצבא ואז הוא פורסם כספר. הם סיימו משימה יומית, תצפית, וקיבלו הוראה בגלל שהחלה המלחמה, להתקפל קודם. ובדרך חזרה נתקלו בכוח סורי שפתח עליהם באש, הרג שלושה ופצע שלושה והסתלק".
אבל אתה לא דיברת עם מחפודה, שטוען שהם נלחמו עד מוות.
"אני חקרתי וכתבתי, ועכשיו כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה", זועם גבעתי. "אני חושב שביטון ופחימה נהרגו על המקום מפגיעת הפגז. ומה שאני כתבתי בספר זו הגרסה הרשמית של צה"ל ומה שנמצא באתר גולני. אם יש מישהו שיודע יותר - בבקשה, הוא מוזמן לכתוב את הספר שלו".
כמה קרבות כאלו יש לדעתך, שמשפחות לעולם לא יידעו בבירור איך יקיריהן נפלו בהם?
"אלפים. אלפי קרבות שלעולם לא נדע מה קרה בהם בדיוק. באירוע הזה, למשל, שלושה נהרגו ושלושה נפצעו. לקח שעות עד שחילצו אותם, וברעש הכללי של המלחמה האירוע הזה הלך לאיבוד. אפילו אני, שחקרתי שש שנים, לא יודע הכל".
Etti-ab@yedioth.co.i
