למרות ההצבעות בכנסת, אתמול היה יום גדול למחאה הדמוקרטית־ליברלית הישראלית. בזכות חוזקו הכלכלי וגיוונו החברתי הצליח "המעמד המוחה", בשיטות מקוריות, יצירתיות, נחושות ומכלילות, לעכב את המתקפה של שר המשפטים לוין ושל יו"ר ועדת חוקה רוטמן: מתוכניתם הגדולה לחריש עמוק במערכת השיפוט נותר, נכון לעכשיו, תיקון בן ארבע שורות ל”חוק יסוד: השפיטה”, המבטל חלקית את השימוש ב"עילת הסבירות".
אך גם אם ביטול עילת הסבירות בנוסח שאושר בקריאה שלישית הוא העכבר שהוליד ההר - הר העכברים, שהוא מכלול תיקוני החקיקה המוצע כרפורמה משפטית, עדיין במקומו עומד, ומטיל צל כבד ומאיים על ההישגים האדירים של המחנה הליברלי בארץ בעשורים האחרונים.
ההישגים הללו בולטים בכל השוואה היסטורית. אין מה להתגעגע, מנקודת הראות של זכויות האזרח ושקיפות הממשל, לישראל של אז (בגבולות הקו הירוק, חשוב להדגיש) שהייתה פחות דמוקרטית, פחות ליברלית ויותר קרועה בין מחנות, מעמדות ועדות.
אין מה להתגעגע למשטר הסמכותני של דוד בן־גוריון, לממשל צבאי בלתי חוקתי בעליל במגזר הערבי, למסכת השקרים של "עסק הביש", להחלטות כלכליות חשאיות של ממשלת בגין שגרמו להיפר־אינפלציה מטורפת, לשקיעת צה"ל במלחמה מלוכלכת, מיותרת וכבדת משאבים בלבנון, לכפייה דתית גלויה וחסרת מעצורים ששררה כאן בעבר הלא־רחוק, ובטח לא לנהר השנאה שהוביל מהטבח במערת המכפלה לרצח ראש הממשלה רבין, ותחילתה של מלחמת אזרחים שנמנעה רק בנס.
אינני שותף, לכן, לחזיונות האימה של חורבן הבית במרחק נגיעה, של הרכבות הפוליטיות־אידיאולוגיות הדוהרות זו כנגד זו ושל טקס סיום המדינה. זכורות לי טוב מדי ההלצות העגומות ממאי 1967, "שהאחרון יכבה את האור". לא שכחתי איך אריק איינשטיין שר ב–1986 על ארצו־מולדתו ש"הלכה פייפן" ושלא נשאר ממנה דבר. גם לא נמחקו מזיכרוני התחזיות לשבר סופני במדינה היהודית בעת פינוי היישובים מרצועת עזה.
בעיניי, האירועים של השבועות האחרונים הוכיחו קבל עם ועדה שבישראל קיימת עכשיו חזית הגנה ציבורית־אזרחית על הדמוקרטיה, רחבה מאוד וחזקה דיה כדי להדוף את מתקפת הפוליטיקאים עליה ולבלום את התקדמותה. זהו נכס שלא יסולא בפז; המערכת המשפטית לבדה, תהא הכי סמכותית שאפשר, לא תוכל להגן על הדמוקרטיה; רק האזרחים עצמם יכולים להגן עליה, אם היא אכן יקרה להם. ומסתבר מעל לכל ספק שלאזרחי ישראל היא יקרה מאוד: המחאה ההמונית מספקת עדות חיה למחיר הגבוה שמשתתפיה הפעילים מוכנים לשלם כדי להציב כיפת ברזל מעל הישגי הדמוקרטיה הליברלית. ראוי לציין שגם תומכי החקיקה מנמקים את חיוניותה במונחים של דמוקרטיה וזכויות האזרח הבוחר, ובהפגנותיהם שומרים על אי־אלימות.
מול כל זה עומדת חבורת פוליטיקאים קיצוניים, שוליים, כוחניים והרפתקניים; התועלת שיפיקו חברי "קבינט לוין" מהחקיקה הנוכחית, שתצמצם את עילת הסבירות, בטלה בשישים מול הנזקים שכבר גרמו - לא רק למדינה, ללכידותה, לביטחונה, ליחסיה עם ארה"ב ולמעמדה הבינלאומי (עדיין לא לכלכלתה, אך ההסתברות להידרדרות זינקה), אלא גם לכוח הפוליטי שלהם עצמם. ניצחונם ניצחון פירוס, שיהפוך בעתיד לתבוסתם. המודל הערכי־הדמוקרטי מתפשט לציבורים רבים ומגוונים.
הכנסת הצביעה כפי שהצביעה והכעס והכאב חונקים את הגרון. ובכל זאת, אין לדעתי מקום ואין סיבה להיסחף להיסטריה ולייאוש. בניגוד לרואי השחורות, ישראל תצא מהעימות הפנימי הזה זקופת קומה, חופשית ומחוזקת.