אתמול ברבע לארבע, מול הכנסת, תחת השמש הקופחת, הבנתי, לראשונה בחיי, שאני תחת כיבוש. התיקון לחוק יסוד: השפיטה, שהכנסת אישרה באותו רגע ברוב של 64:0, לא היה בראש מעייניי. חוקים, גם חוקי יסוד, אינם קדושים. אפשר לתקן, אפשר לשנות. כאשר סוקרים את 64 המופלאים שהצביעו בעד התיקון מבינים שהם לא עשויים מעור אחד: יש ביניהם אנוסים, חנפני פריימריז ועבדים לביביסטים ברשת החברתית; יש ביניהם חיילים, שמצייתים לפקודות - לא מעניין אותם איזה תפקיד ממלא בית המשפט העליון ומדוע הוא נזקק לעילת הסבירות; ויש אחרים, אלה שמונעים על ידי שנאה אמיתית, מכל הלב, לכל מה שבנה כאן החזון הציוני.
הם שונאים את החוקים, את המוסדות, את כללי המשחק, את המורכבות. קחו את בן גביר או את רוטמן או את קרעי או את סטרוק: עד לכינונה של הממשלה הנוכחית הם הפיצו רעיונות קיצוניים, הזויים, בידיעה שהרעיונות האלה לא יתגשמו לעולם. הזיה היא פריבילגיה של מיעוט, היא השכפ"ץ שלו מפני המציאות.
ערב הבחירות הציגו רוטמן וסמוטריץ' את תוכנית ההפיכה המשפטית שלהם במסיבת עיתונאים בכפר המכביה. המצגת הייתה ידידותית, בהשראת פורום קהלת; התוכן דמגוגי, מטעה ומסית. כשסיימו אמרתי להם שאני לא מאמין שמישהו יתייחס ברצינות לתוכנית. טעיתי, כמובן: המצגת המפוארת ההיא הייתה לרכבת שמובילה את ישראל להונגריה. בשביל היהודים בגולה המדינה הייתה אויב. העיירה היהודית, השטעטל, חיה לפי חוקים משלה, עוקפי מדינה. כך יכול היה מיעוט מדוכא לשרוד. והנה, לאחר 75 שנות ריבונות ישראלית, השטעטל כובש את המדינה.
מה עושים עכשיו, שואלים אנשים שהשקיעו את מיטב זמנם במחאה, איך מתמודדים עם ההפסד, לאן ממשיכים מכאן.
אציע להם מילה אחת, אחת המילים הבודדות שלמדתי בערבית: צומוד. מול הנחשול שמאיים להרוס את הנס הישראלי זאת צריכה להיות התשובה: צומוד.
שמעתי אותה לראשונה מפי פלסטינים, שחיפשו דרך להתמודד עם הכיבוש. פירוש המילה לפי ויקיפדיה הוא "היצמדות לאדמה", "החזקת מעמד", "עמידה איתנה". יש שני סוגי צומוד: הפסיבי, שעיקרו התעקשות להישאר במקום, לשמור על האדמה, לא לעזוב את הכפר, את הקהילה, את הארץ; והאקטיבי, שעיקרו בניית מערכת חלופית. יש, כמובן, הבדל תהומי בין כיבוש לכיבוש, בין מרי למרי. אני לא משווה. ואף על פי כן, יש אולי מה ללמוד.
אני מציע לכל אנשי הצבא שמתכוונים לא להתנדב יותר לשירות מילואים לחזור בהם. אדרבא, היצמדו לתפקידים שלכם, למשימות, לדרגות. הישארו שם, אבל תזכירו יום־יום לפוליטיקאים שמכתבי הפרישה שלכם עדיין על השולחן. אם תפרשו עכשיו רק תקלו על הממשלה להפוך את יחידות העילית בצה"ל למיליציה שסרה למרותם של רבנים, רק תקלו עליה להורות על מעשים בלתי חוקיים בגדה; אם תפרשו תחישו את תהליך ההדתה בצבא ותגזרו כליה על שירות הבנות. צה"ל הוא חזית חשובה במאבק על הדמוקרטיה.
אני מציע לאנשים המקצועיים בשירות המדינה להיאבק על משרותיהם. מנהל הרכבת מאס בלחצים הפוליטיים של מירי רגב והודיע על התפטרותו. הוא שגה. קחו דוגמה מיו"ר הדואר מישאל וקנין והמנכ"ל שלו דוד לרון, שני אנשים מצוינים שהצילו חברה ממשלתית לאחר שנים של ניהול פוליטי, מושחת וכושל. שלמה קרעי, שר התקשורת, מחפש דרך להיפטר מהם. הם בחרו להילחם.
קחו דוגמה מהיועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, שחוטפת חרפות וגידופים משרים שמבקשים את ראשה, ואף על פי כן בוחרת להיצמד לתפקידה. קחו דוגמה ממנהלת רשות החברות מיכל רוזנבוים, שמתמודדת באומץ עם הצפצוף של השר שלה על החוק והסדר.
אני מציע לראשי המשק ולבכירי תעשיית ההייטק לחכות לפני שהם אורזים את החברות שלהם ואת כספם ויוצאים לחו"ל. יש לכם כוח. המאבק שלכם כאן. אל תניחו לממשלה לגרש אתכם.
ואולי חשוב מכל, השופטים, אלה שמכהנים בעליון ואלה שמכהנים בערכאות האחרות: אל תמצמצו. מתחת להתקפות הגסות של לוין, אמסלם והאחרים על הרשות השופטת מסתתרים שני פוליטיקאים מבוהלים, אכולי שנאה, תאבי כוח. אל תתנו להם לנצח.
