דינמיקת הסלמה ממאירה הביאה לחקיקת החוק הגרוע שהתקבל אתמול. הרעיון של צמצום הלכת "הסבירות האיזונית" הוא נכון בפני עצמו. אין שום סיבה שעקרונות משפטיים עמומים, שאינם מעוגנים בחוק מפורש, יאסרו על הממשלה למנות את גלנט לרמטכ"ל בשל הסתבכות הנוגעת לחריגות בנייה בביתו. כל עוד הרשות המחוקקת לא מנעה זאת מראש, יש להניח לממשלה לשקול בעצמה אם העבירות שגלנט נחשד בהן מצדיקות פסילה של מועמדותו. אין סיבה שנרשה ליועמ"ש למנוע את מינויו של יעקב נאמן לשר המשפטים בעצם ההחלטה להגיש נגדו כתב אישום (מופרך) ללא ההליכים המקובלים לכך בדמוקרטיות, כגון החלטה שיפוטית מתאימה, וללא הסמכה בחוק לבחון את סבירות ההחלטה למינויו בכפוף לאמון הכנסת. אבל צמצום הלכת הסבירות בחוק החדש הוא תיקון־יתר.
בישראל ישנם מעשי מינהל רבים המצריכים חתימת שר, משום שממשלת המנדט רצתה להותיר בידי הנציב העליון יכולת לרסן את הממשל העצמי של האוכלוסייה המקומית. משום כך, החוק שהתקבל חל על שורת עניינים בירוקרטיים שאינם קשורים ליכולת הממשלה לממש מדיניות. אם שר הפנים לא יחתום על תב"ע, מחמת רשלנות של פקידים או חוסר אכפתיות, כמעט לא תהיה יכולת להשיג על ההחלטות האלה. בהיעדר ראיות לשיקולים זרים, יהיה כנראה צורך להתפתל, למצוא זכות מוגנת שנפגעה, ולטעון שהפגיעה בה הייתה שלא לתכלית ראויה או בלתי מידתית. אבל איך נגדיר את הזכות המוגנת שיש בתב"ע שטרם התקבלה, למשל?
ספירלת הסלמה מסתחררת לגובה לנגד עינינו, בתחום המשפטי והפוליטי כאחד. קשה לשחזר לאחור את מהלכיה.
בשלבים האחרונים של ההתפתחות הפוליטית, התמוטטו כל המחלוקות לשאלה אחת: נתניהו וההתנגדות אליו. בשלב זה, גרמה ההיסטריה שליבו ברק, יעלון, ברסלר וחבורת בלפור לעליית כוחו של בן גביר ולהצטרפותו לקואליציה, למחיקת האגפים המתונים של הציונות הדתית (התנועה הרעיונית, לא המפלגה) ולתוקפנות חסרת עכבות של מפלגת הליכוד, מפלגת המסורתיים והמזרחיים, שמצאו את עצמם מתגוננים במלחמת תרבות. האופי המעמדי והעדתי של הסכסוך התבהר והלך: טייסים ורופאים המשתמשים כיום בעמדות הכוח שלהם ככלי לכפיית עמדות פוליטיות יגלו בעתיד שגם קציני חי"ר ועובדי נמלים יודעים לעשות זאת.
התחום המשפטי ידע תהליך הסלמה מקביל. סמכות הביקורת השיפוטית על חקיקה הוצדקה בתחילה בנימוק שהיא משתמעת מחוקי היסוד בלא קביעה מפורשת: "אם המחוקק קבע את עליונותו של חוק יסוד, מי יוכל להצהיר על הסתירה ביניהם אם לא בית משפט?" כתוצאה מכך נוצר המצב החריג, שבו כל בעל סמכות שיפוטית זוטרה מוסמך לבטל חוק. והנה, לא עבר זמן רב, ובית המשפט השלים מהלך של משיכת עצמו באוויר בשרוכי נעליו והכריז שהוא רשאי גם לבטל את חוקי היסוד עצמם.
תגובת הנגד של המערכת הפוליטית חריפה, חריפה מידי. היא מרסנת את האימפריאליזם של משפטנים באמצעות מתן סמכויות בלתי מאוזנות לפוליטיקאים ולפקידיהם. המשכה של תנועת המטוטלת יהיה, קרוב לוודאי, ניסיונות מחוזקים של "שומרי סף" לשלוט בהחלטות מדיניות, שיביאו בתורם לאגרסיביות מתגברת של פוליטיקאים. אין דרך לרסן מטוטלת כזאת חוץ מהתערבות מכוונת, עקבית ומתוזמנת היטב, להפחתת ההתמד שלה. זהו תפקידה של החברה האזרחית.
פרופ׳ רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
