הרשו לי לא להצטרף ללהקות המקוננות ולזעקות השבר. עם כל חיבתי לתהילים צ"א, זה לא נגמר. זה רחוק מלהיגמר. רחוק מאוד. נכון, אתמול היה יום קשה אבל אסור שהוא ירפה ידיים. בסופו של דבר, זו בסך הכל מילה אחת - ארבע אותיות, ועוד שתי אותיות אהו"י - שנמחקה מספר המשפט המינהלי שלנו. ספר עב־כרס שיש בו אלפי מילים, ושלצידו, על מדף ספרי המשפט הישראלי, מונחים עוד ספרים רבים. מילה אחת בספר אחד, שאותה יד שמחקה אותה אתמול, יכולה לרשום אותה מחדש מחר. זה היתרון הגדול ביותר במשפט האדם - הכל בו הפיך.
אכן כן. בניגוד לדברים אחרים בחיים, עילות משפטיות אינן מתות אף פעם. יש לעיתים שהן נולדות בסערה בפסק דין אחד, ואחרי שנים מוצאות לחופשה בפסק דין אחר; יש לעיתים שהמחוקק קובע את תחולתן כצו השעה, ומאוחר יותר מבטל אותן בתרועה רמה; ויש לפעמים - כמו במקרה שלפנינו - שבית המשפט מציע אותן - והמחוקק נפטר מהן. זו דרכו של משפט. הוא חייב להשתנות כדי להתאים עצמו לחיי החברה שהוא מבקש לכוון. מורי ורבי, הנשיא אהרן ברק, אהב לומר לנו ש"המשפט נמצא בתנועה מתמדת. אם הוא לא זז הוא נופל, כמו נשר בשמיים". וכמו שברק הזיז את הנשר (ועוד איך הזיז אותו!), אתמול שונה מעט מעופו. לא נעים, אבל בוודאי שלא נורא.
לא הייתי נדרש לכתוב דברים ברורים אלה לולא ערימות התבהלה שפוזרו משני הצדדים, כאילו חקיקת חוק הסבירות או אי־חקיקתו יובילו לקץ כל הקיצים. אלה זעקו שלו יחוקק החוק בגרסתו הקיצונית והלא־טובה (גם לדעתי), כבר הבוקר יקיץ הקץ על הדמוקרטיה וכולנו נתחיל לדבר הונגרית. ואלה הזהירו שאם לא יחוקק אותו חוק, תהפוך באופן רשמי הדמוקרטיה לדיקטטורה של אליטת ההון והצבא. ערימות תבהלה מוגזמות אלה הן שמנעו חקיקה בהסכמה של חוק טוב בהרבה. הן, והפחד שאחז בכל שדרת המנהיגים שלנו ומנע מהם לעשות את תפקידם ולהסכים על הפשרה.
עצוב כי זה היה קרוב יותר ממה שנדמה. הכול היה סגור. כולל פרק הזמן שבו תתאפשר חקיקה רק ברוב של 75 ח"כים (ובמקביל, בוועדה לבחירת שופטים ייבחרו גם לערכאות הנמוכות שופטים רק ברוב של שבעה שופטים, קרי: לכולם יהיה וטו). נדרשה רק החלטה מנהיגותית, של ראש הממשלה בראש ובראשונה, ושל שאר ראשי המפלגות. אבל בשביל החלטה כזו נדרש אומץ לעמוד מול ההמון ברחוב, ואומץ היה מוצר חסר מאד בכנסת ישראל אתמול. כמעט כמו תבונה.
כאמור, זה לא נגמר. אפשר שדווקא כעת, אחרי שכל אחד מהפלגים הקיצוניים שהשתלטו עלינו הפעילו את התותחים הכבדים שלהם והראו את כוחם ואת עוצם ידם, בשלו התנאים להתנהלות אחרת. אחרי שכולנו הרגשנו בעיניים את הצריבה הנוראה שעולה מריסוק נורמות היסוד שלנו, בנוגע לצבא העם ובנוגע לפרלמנט העם, תדעך השפעת אותם גורמים קנאיים שהפכו את המאבק על החוק הזה ל"ייהרג ובל יעבור". יש לקוות שעתה נשוב משיח של הכנעה לשיח של הסכמה. כל הסקרים מלמדים שזה מה שהציבור רוצה. מרבית המנהיגים מסכימים שזה מה שהציבור צריך.
אז זה לא נגמר. זה לא נגמר עבור היועמ"שית (שגם היום לא ניתן לפטרה, בשל עילות אחרות שקיימות במשפט המינהלי, כמו שקילת שיקולים ראויים ונטולי אינטרסים זרים וכו'), וזה לא נגמר עבור אף אחד מאיתנו. אפשר וצריך להיכנס כעת למו"מ אמיתי על המשך הרפורמה המשפטית המתוכננת, ובמסגרת השיחות אפשר לתקן את שנחקק אתמול. לנשיא ברק הייתה עוד אימרה שהוא אהב לצטט. האימרה המפורסמת של הרקליטוס כי לעולם לא ניתן להיכנס פעמיים לאותו הנהר, היות ותמיד הנהר ישטוף אותנו בזרם מים חדשים. זה נכון בכלל, וזה נכון גם לנהר המשפט. הוא אף פעם לא נגמר. גם לא הבוקר.
