אם נתניהו היה נשאר במליאה אחרי ההצבעה, הוא היה רואה את תמונה שלא בטוח שהיה רוצה שנראה: יריב לוין, האיש שהוביל אתמול את הקואליציה להצבעה על ביטול עילת הסבירות במתכונתה הקיצונית, עומד במליאה וחברי הכנסת עומדים בתור כדי לעשות איתו סלפי.
כמה עלוב ונחות היה המראה הזה. הסלפי של אורן חזן עם טראמפ נראה כמו הוליווד לעומת הבוליווד של אתמול במליאה. ח"כ בועז ביסמוט, שניצב בחזה מתוח וצילם את עצמו עם גיבור היום כאילו היה איזה סלב מבוקש, ובצד עומד השר בן גביר, עוד גיבור, מחויך. כמה דקות קודם התיישב השר לביטחון לאומי לצידו של ראש הממשלה. זה היה כשלוין פינה את מקומו לרגע, ובן גביר מיהר לתפוס אותו. אולי כדי לשמור שנתניהו יצביע כמו שצריך, אולי כדי שהמצלמות יכניסו גם אותו לפריים. וזה האיש שלפני הבחירות נתניהו סירב להצטלם איתו.
אי־אפשר היה לטעות: שר המשפטים, שיממה קודם מילא את מקומו של ראש הממשלה כשזה עבר השתלת קוצב לב, נראה כמי שממשיך את התפקיד בטבעיות רבה. יריב לוין, ראש הממשלה.
תרשמו לפניכם: לא ירחק היום שבו האיש האפור, נטול הכריזמה, עם החיוך המקפיא והאידיאולוגיה המצמררת - יתבע את מקומו כיורש.
אבל יש תמונה שתיצרב עוד יותר בתודעתנו, והיא משקפת במידה רבה את מצבה של מפלגת השלטון: נתניהו יושב במליאה משמאלו לוין ומימינו גלנט, ושניהם מנהלים שיחה מעל ראשו. ראש הממשלה שיושב ביניהם, נראה מנותק ממה שמתחולל מעליו. האיש שמקפיד תמיד על הופעתו, שחושש לדווח על מחלתו רק כדי לא להיראות חלש - נראה, איך להגיד, כמו סטטיסט שנקלע לשם בעל כורחו. כמו בובה נטולת כוח וחיוניות.
יש מי שטוענים שהכל היה הצגה. שכל אחד מהמשתתפים במחזה האבסורד הזה ידע בדיוק מה תפקידו שם. גלנט, בדמות נסיך היגון, האיש שנלחם עד לרגע האחרון למען חייליו. לוין, כמי שהתעקש על יישום הרפורמה שלו ולא נכנע, ונתניהו - כמי שהיה מוכן לפשרה, הוא הרי חושב רק על שלמות העם, על הלכידות שלו. אבל מה לעשות - לא נתנו לו.
אבל גם אם זו הייתה הצגה וגם אם אותנטי לגמרי, מה שראינו אתמול במליאה זה ראש ממשלה לא כשיר. מי שמסרב לבקשת הרמטכ"ל לראות אותו לפני הצבעה שיש לה השלכות מרחיקות לכת על הביטחון, מי ששומע את אזהרותיהם של בכירים בכל התחומים, כולל מי שהיה יד ימינו, ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן, שמזהירים מפני קטסטרופה בכל התחומים, ובכל זאת בוחר ללכת עם לוין, רוטמן ובן גביר - הוא ראש ממשלה לא כשיר. זהו ראש ממשלה מובל, סחיט, חלש. לא ראש ממשלה שמסוגל להתמודד עם האתגרים והאיומים שעומדים לפתחנו.
מה שמטריד לא פחות אלה שרי הליכוד, חבורה של סמרטוטים, אין מילה אחרת, שהצביעו אתמול עבור השלב הראשון ולא האחרון במהפכה המשטרית. קודם כל שר הביטחון, שהושפל אתמול על ידי מפלגתו, השמיע את מחאתו אבל הצביע בעד. הוא צריך לדעת שהאחריות על מה שיקרה פה מבחינה ביטחונית תהיה עליו. כך גם ברקת, דיכטר, כ"ץ, אדלשטיין וכל אלה שבוחרים באינטרס האישי על פני טובת המדינה, רק לא לאבד את הכיסא, רק לא להחמיץ את ההזדמנות כשזו תגיע. האנשים האלה, מגלנט ועד אדלשטיין, יגלו שהציבור הישראלי לא שוכח ולא סולח.
כל מי שמכיר את נתניהו יודע עד כמה הוא חרד לבריאותו. המחלה בלב, הלחץ מצד שותפיו לקואליציה ומצד בני משפחתו - הכניעו אותו וחשפו אותו בחולשתו. הוא נראה אתמול כמו המנהיג הזקן, החולה, שיורשיו כבר מתקוטטים מאחורי גבו על הירושה. לא בטוח שהוא אפילו יודע את עוצמתה של המחאה, את חומרתו של המשבר בצה"ל, את גודל הקרע עם הבית הלבן. הוא בטח אומר לעצמו שיהיה בסדר. המחאה תירגע, הסרבנים יחזרו לבסיסם ועם אמריקה הוא כבר יסתדר.
המחזות של השמחה לאיד מטעם הקואליציה, תמונות הניצחון המתועבות, מעוררות בעיקר עצב. השבוע האחרון, עם הצעדות לירושלים וההפגנות, העיד על חומרת הקרע. כל אחד מבין ששום דבר טוב לא ייצא מכל זה - חוץ מנתניהו, שבנאומו אמש חזר לגלגל עיניים ולדבר על אחים, לכידות, וכל הג'אז הזה.
הבעיה היא, שאם הוא התכוון לדבר אל חצי העם שנגד המהפכה, הוא החמיץ את זה. כולם היו ברחובות. אתמול כבר היה ברור ששום דבר לא עומד להירגע. יש פה חצי עם שלא מתכוון לוותר על אורחות חייו, על אמונותיו, על החופש שלו. והוא כבר הוכיח שהוא מתכוון להילחם עד הסוף.
