א. "אתם". בטח "אתם" מרוצים, ניצחתם. ואולי בניצחון מהול גם טעם מתוק של נקמה, אין טעם מתוק כטעם הנקמה.
"אתם" נקמתם ב''הם" את נקמת סבא וסבתא שעלו מארצות המזרח ונזרקו למעברה. "אתם" נקמתם את נקמת אבא ואמא שנעקרו מיישובי גוש קטיף. "אתם" תמשיכו לומר שלא נותנים לכם לשלוט, ותספרו לכולם ש"הם" מעולם לא הכירו בכם.
זה לא יעזור לכם. "אתם" תהיו אשמים יותר. כי אתם השלטון, הכח בידיים שלכם.
וגם "אתם" לא נקיים. גם "אתם" התבשמתם מהשליטה שלכם, שליטה כמעט מוחלטת בשאלטר של המדינה. "אתם" יכולים ברגע אחד לשתק את הצבא, הרפואה והכלכלה. "אתם" מסבירים שאין לכם בעיה עם הממשלה, רק עם שינוי כללי המשחק. אבל חלקים מכם, לא הרוב, לא ינוח עד שראש הממשלה יפנה את כיסאו. "אתם" לא מקבלים את השינויים הדמוגרפיים והתרבותיים שהתחוללו בישראל.
מה אירע בתשעה באב? המשנה במסכת תענית מדגישה: "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ (בשל חטא המרגלים שבו הוציאו את דיבת הארץ רעה), וחרב הבית בראשונה (בשנת 422 לפנה"ס) ובשנייה (חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה), ונלכדה ביתר (בימי מרד בר כוכבא), ונחרשה העיר (לקראת הקמתה של איליה קפיטולינה)". כל אלה קרו דווקא ביום הזה. ואם לא די בכך: גירוש יהודי אנגליה ב–1290, הגירוש הגדול של יהודי צרפת ב–1306, גירוש ספרד ב–1492, פרוץ מלחמת העולם ב–1914, הגירוש הגדול מוורשה לטרבלינקה ב–1942, ועוד. כל האירועים הללו התחוללו סביב לשבוע שחל בו תשעה באב. ימים מסוכנים לפנינו.
תשעה באב הוא יום אבל לאומי, יום שבו אנו נזכרים בסכנה הגדולה הטמונה בשנאת חינם. המסקנה בהירה: אנחנו האויבים הגדולים ביותר של עצמנו. אנחנו הגלינו את עצמנו מארצנו.
דווקא השנה ראוי שחובת הצום לא תיתפס רק כחובה דתית, אלא כחובה של אזרחים ואזרחיות הדואגים שחלילה ההיסטוריה תחזור על עצמה.
ג. "אנחנו". ובתווך, בין "אתם" ל"אתם", מיליונים של "אנחנו". הרוב שנפל בשבי, רוב שמצפה להיחלץ מהמצור.
"אנחנו" לא מחפשים ושלווה, לא מתעלמים מאתגרים. "אנחנו" לא מחפשים פשרה רדודה. "אנחנו" לא תמימים, לא מנסים להטיף מי סוכר מתקתקים. "אנחנו" יודעים שלפנינו משימה קשה: להגדיר מחדש את הזהות של ישראל. אבל איננו מוכנים לעשות זאת תוך כדי שנאה וחורבן.
ד. מה "אנחנו" רוצים? "אנחנו" רוצים שתדאגו ליתום ולאלמנה, לאם חד־הורית, לדיור ציבורי, לשכר הוגן למעוטי יכולת. "אנחנו" לא רוצים לראות זקנים וזקנות במסדרונות בתי חולים, "אנחנו" לא רוצים שיסבירו שתלמיד סדק את תקרת הזכוכית רק מפני שהוא בא מהפריפריה. "אנחנו" רוצים חברה לא גזענית, לכולם: לחרדים, לאתיופים, לגברים ולנשים, לסטרייטים ולהט"בים, ליהודים וערבים, לעשירים ועניים, לדתיים ולחילוניים. "אנחנו" רוצים חירות ויזמות, חברה שיש בה תמהיל של מסורתיות עמוקה וציונות בריאה לצד ערכים ליברליים. חברה שיש בה חמלה פשוטה, שיש בה לב, שיש בה מנהיגים עם עיניים שיודעות להזיל דמעות.
"אנחנו" רוצים תיקון במערכת המשפט. תיקון שיגן על חייבים ופושטי רגל; תיקון שיקטין את העומס על בתי המשפט; תיקון שימנע עינוי דין ויקצוב את זמנה של הפרקליטות להגיש כתב אישום. "אנחנו" לא מתעקשים על ביטול חלקי של עילת הסבירות, מפני שאנחנו מצפים מכם שתתחילו לנהוג בסבירות, אולי במוסריות. שלא תקדשו מלחמה כדי למנות מי שסרחו לתפקידים בכירים. "אנחנו" רוצים שלא רק המשפט יעמוד למבחן, אלא גם המוסר הפשוט, הישן והטוב. נמאס ל"אנחנו" העיסוק שלכם בדברים טפלים. הרגתם אותנו עם כל העילות וכל הפסקאות. ממשלה שלמה טרודה בכל מה שלא יהפוך את החיים בישראל לטובים יותר, ישרים יותר, הוגנים יותר.
"אנחנו" התבגרנו. לא תכניסו אותנו למגירות הישנות שלכם, לא תשתמשו בנו כדי לחזק את הבייס שלכם. "אנחנו" אנשים ענייניים, אנחנו אנשים הוגנים. "אנחנו" אנשים שרוצים לממש את חזון הבניין ולא להיות שותפים למעשה החורבן.
כנסו "אתם" ו"אתם" לחדר סגור. תסגרו לכם פשרה כרוחכם, ותנו לנו לחזור לשפיות, לדאוג לחיים עצמם, להחליף את שנאת החינם באהבה ישראלית אותנטית, כזו שיש רק בארץ האהובה על כולנו.
שי פירון הוא נשיא תנועת "פנימה" ושר החינוך לשעבר