לאחרונה התקדמנו בצעד איתן לקראת גיוס חרדים או ביטול קצבאות אברכים - והסיבה לכך שהצעד הזה לא ניכר היא שהדיון בנושא מניח בטעות שהשאלה נוגעת ליכולת של הרשות השופטת לרסן את החלטות הרוב.
החרדים מהווים כ־13% מן האוכלוסייה. משום כך, אני מצטרף, בכל הכבוד, לעמדת הנשיא גרוניס בנושא הזה: שאלת הגיוס שלהם איננה ממין השאלות שהרוב איננו רשאי להחליט בהן. אמנם, הרוב איננו רשאי לדרוס את זכויות המיעוט כאשר יש חשד שהוא מקבל החלטות אופורטוניסטיות, כאלו שהוא לא היה מקבל מאחורי מסך בערות המונע ממנו מלדעת שהן תפעלנה לטובתו. אבל הנימוק הזה איננו יכול להצדיק הגנה על הרוב. החרדים הם לא מיעוט השולט בכוח הזרוע, כמו המיעוט העלאווי בסוריה או בית המלוכה ההאשמי. דתיים־לאומיים וחילונים לא נסים ברחובות מפני שוטרים עטויי זקן ופאות המאיימים להשליך אותם למרתפי חקירות. החרדים גם לא מנצלים לטובתם רוב דחוק חד־פעמי או אי־ הבנה. הם לא משרתים בצבא רק משום שה־87% האחרים באוכלוסייה אינם מתנגדים לכך, וכך מושג רוב התומך בפטור מגיוס במשך 75 שנים ברציפות.
מרבית האוכלוסייה לא השתכנעה שהחרדים ממיתים את עצמם באוהלה של תורה. אמנם, לימוד תורה הוא ערך חשוב בעיני ישראלים רבים, המקדישים לו זמן ומאמצים, בדרך־כלל מחוץ לשעות העבודה. ברם, הטענה שמאות אלפי מבוגרים בגיל הפרנסה הם "תלמידי חכמים", שתורתם אומנותם, נתפסת בעיני הרוב כמעשה הונאה. ישנה אפוא סיבה אחת לכך שהבלתי־חרדים אינם מתאחדים סביב רעיון השוויון בנטל: השאלה הזאת פחות חשובה להם משאלות אקטואליות אחרות. החרדים מטילים את מלוא כוחם הפוליטי על השאלה הזאת, ואילו האחרים מוכנים לוותר לגביה בתמורה לתמיכת החרדים בשאלות אחרות, החשובות להם יותר. החרדים מעולם לא העלו על דעתם לטעון שיש להם זכות חוקתית שלא להתגייס. הפטור, שהתקיים בעבר מכח הסדרים מינהליים בלבד, מתקיים בשנים האחרונות מכח חוק רגיל, התלוי ברצונו הטוב של הרוב. בכל עת ובכל שעה, אם הרוב הבלתי־חרדי ישנה את דעתו, יראה בשאלת השוויון בנטל שאלה חשובה יותר מן התמיכה הפרלמנטרית שהחרדים יכולים לספק בשאלות אחרות, יצטרכו החרדים להשתנות. הרוב החילוני יוכל לנסות לכפות עליהם גיוס, כנראה באמצעים כלכליים, ואם הוא ינהג באופן הומני הוא יימנע מלהרעיב את ילדיהם וייזום תהליך ארוך של סוציאליזציה לערכי השירות הלאומי והעבודה היצרנית.
ההצעה לעגן את הפטור מגיוס במישור החוקתי היא מטופשת, בעיקר כאשר היא מסתמכת על רוב דחוק בכנסת. גם אלמלא היה הליכוד מודיע מיד שהחוק לא יקודם, הרי הפה שאסר הוא הפה שיתיר, והפה הזה יתיר את הגיוס מיד כשתתחלף הממשלה. התיאוריה החוקתית המשונה, שחלק מתלמידי ברק אוחזים בה, הקובעת שחוק יסוד שהתקבל ברוב רגיל איננו ניתן לשינוי ברוב רגיל, או איננו ניתן לשינוי כלל אם בית המשפט יכריז שהוא חלק מ"גרעין אופייה היהודי והדמוקרטי" של המדינה, לא תעמוד לחרדים בעת פקודה (תרתי־משמע). לפיכך, הצעת החוק רק מעודדת את הרוב הבלתי־חרדי לשקול מחדש האם סדרי העדיפויות המעודכנים שלו מאפשרים לתמוך בפטור הגיוס.
