נסיעות הבוקר לגן השבוע היו מאתגרות. הפעולה הפשוטה שמתניעה את השגרה היומית התקשתה להתניע. כלומר, הרכב התניע כרגיל, הכביש אותו כביש, ונדמה שעדיין כולם הכירו במשמעותו של רמזור אדום ורמזור ירוק, לפחות עד שיוכיחו את זהותו הפוליטית של האדם שהמציא את הצבעים. אבל הרעות הייתה לא משהו, הדמעות טישטשו את האופק. במושב האחורי העתיד, מאותרגים בכיסאות בטיחות גדולים ובקרם הגנה. במושב הקדמי אישה שההווה סוגר עליה, שמרגישה נטולת הגנה.
הציבור הדמוקרטי־ליברלי בישראל ספג השבוע מכה קשה בשרירי האופטימיות והתקווה. ביטול עילת הסבירות הוכיח שנחטפנו על ידי שלטון של קיצוניים מחד ואופורטוניסטים מאידך, ושאין קוצב לב שיַחיֶה מחדש את האחדות, זו שהפכה לאחד מסמלי הישראליות. כי עם כל הכבוד לסרטון מתחנת הרכבת בירושלים ביום שני האחרון, שבו נראים מפגינים משני צידי המתרס לוחצים ידיים במדרגות הנעות מטה־מעלה, סרטונים אחרים שתיעדו אדם צעיר יורק על מפגין מבוגר, או שוטר שמכלה את זעמו על מפגין בן 18 הראו כי גרורות הממשלה הבן גבירית, המשיחית, הגזענית, המיזוגנית, הרוכבת על פצעי הציבור ומנתבת את מוגלתם לתועלתם - התפשטו לכל עבר. לא צריך לצאת לרחוב כדי להידבק - מספיק לראות את הטוקבקים ברשת, שקוראים לציבור יצרני, משלם מסים ומכתיב קידמה - להגר מארצו; שמתירים את דמם של אזרחים שהעדיפו את ביטחון המדינה על פני גידול ילדיהם, נוחותם האישית, חייהם. שרואים בכל מי שחושב אחרת מהם - מועמד לסקילה. שחושבים שאלוהים נמצא רק בצד שלהם, שהוא לא רואה לתוך ליבם הגס.
׳מצחך מתחרז עם עיניים ואור׳ שר לפתע העתיד בן החמש מהמושב האחורי, עם קולו של אריק איינשטיין שהתנגן ברכב, והוסיף ׳אבל אמא, זה בכלל לא מתחרז׳. שלט יציאה זעיר נדלק בעננת הייאוש. אולי זו התשובה, אולי זו התקווה. להתייחס לתרבות שלנו, על כל סמליה החילוניים, כקדושה. לטפח אותה משל הייתה דת. היא דת. היא דרך. להתייחס למילים של יהודה עמיחי, יהונתן גפן ועדי קיסר כמזון רוחני. לצטט את חז״ל ואת יובל נוח הררי. ללכת אחר הצהריים לים. לבנות ארמונות בחול. לדעת שאם הם מתפרקים, מתחילים מחדש. לא מחליפים חוף.
המחנה הליברלי הפסיד בקרב, אך לא במלחמה. הוא התאהב מחדש בערכיו, בסמליו, בזהותו ובחזונו. הוא כאן. אנחנו כאן. וכפי שאמר נתן זך: “זֹאת רַק הַהַתְחָלָה. הַהֶמְשֵׁךְ יָבוֹא. הַהַבְטָחָה / הוּטְלָה לַחֲלַל הָאֲוִיר. הִיא נִתְנַשְּׁמָה. / חָזָה גָּאָה. זֹאת גַּאֲוָה. הִסְבִּיר / הָאָב לִבְנוּ. הַהֶמְשֵׁךְ יָבוֹא”.
