מרטין ג'יי שרווין, השותף המוביל בכתיבת הביוגרפיה של ג'יי רוברט אופנהיימר, הקדיש שנים רבות מחייו לטיהור המוניטין של מי שכונה "אבי פצצת האטום האמריקאית". לאחר שנות מחקר רבות — שבמהלכן השתמש שוב ושוב בזכות שמעניק לו החוק בארצו לחשוף בפניו מסמכים חסויים, ולהתיר לו לראיין עובדי מדינה שנקשרו בדרך זו או אחרת לתהליך ייצורה של הפצצה — הגיע שרווין למסקנה, שבלא שותף יעיל לא יסיים לעולם את המשימה. הוא צירף אליו את קאי בירד, הצעיר הנמרץ שחשף עדויות ושוחח עם כל העדים האפשריים, חלקם שותפים מוכי יגון וחרטה על חלקם בייצורה של הזוועה. התוצאה ביוגרפיה מרתקת, רבת־פנים ועניין, שכותרתה בתרגום לעברית היא 'פרומתאוס אמריקאי: הניצחון והטרגדיה של רוברט אופנהיימר'. הספר זכה בפרס פוליצר בשנת 2006, אך "מבצע אופנהיימר" לא פסק. השניים לא חדלו ולא פסחו על שום נתיב שעשוי לתקן את העוול הנורא שנעשה לגיבורם: השחתת אישיותו, האשמתו בדעות חתרניות לארצו, והעיקר נטילת הסיווג הביטחוני שלו בידי ועדת הסנאט ב־1954.
אופנהיימר נפטר שבור, מוכה, ומפוחד 13 שנים לאחר מכן. אך שני הביוגרפים שלו לא הרפו. כשמרטין ג'יי שרווין נפטר, נפלה המשימה כולה על כתפי קאי בירד. סאגת השבת כבודו של המדען ראויה לסיפור גבורה משל עצמה. כשם שלא פסח על שום אבן באיסוף הפרטים על חייו ומפעלו של גיבורו, לא ויתר על הפעלת לחצים על כל מי שיכול לשנות את ההחלטה. בירד פנה לכל נשיאי ארה"ב, לכל הפקידים הנוגעים בדבר והעלה חרס. איש לא חלק על טענתו בדבר חפותו של אופנהיימר, אך כנראה אימת זעמו של הסנאטור המופרע מויסקונסין, ג'וזף מקארתי, עמדה בעינה גם 70 שנה לאחר מותו. ועם זאת, לסיפור העצוב הזה יש סוף טוב: לפני שנה ביטלה שרת האנרגיה של ארה"ב, במחווה סמלית, את החלטת המקרתיסטים מ־1954 והחזירה לאופנהיימר המנוח את הסיווג הביטחוני שנגזל ממנו.
ב־16 ביולי 2023, בדיוק 78 שנים לאחר הניסוי הראשון לפצצה שייצרו אופנהיימר ואנשיו, הוקרנה בבתי הקולנוע בעולם כולו יצירתו של הבמאי כריסטופר נולאן 'אופנהיימר'. תסריט הסרט שכתב נולאן מתבסס על ספרם של שרווין ובירד, שגם הוא זוכה עתה, ובדין, לתהילה מחודשת, 17 שנים לאחר שעוטר בפוליצר. מבקרי הקולנוע משבחים את הסרט, מציינים את מקוריותו של הבמאי, שב־17 סרטיו עד כה יצר שפה חדשה ואסתטיקה מהפכנית בעולם הקולנוע. עם זאת, קראתי יותר מתגובה אחת, כי למרות איכותו המהדהדת, הסרט אינו מצליח לפענח את אישיותו המורכבת של גיבורו. דומה כי גם נולאן לא פטור מן התלונות המקובלות נגד יוצרי קולנוע ביוגרפי, שנכשל לא אחת בהצגת מורכבות וריבוי פנים. מה שאפשר לעשות בספר הנפרס על פני יותר מ־700 עמודים, קשה לייצר בסרט, גם אם הוא נמשך יותר משלוש שעות. והיה גם מבקר אחד או שניים שטענו כי לקוראי הספר צפויה הנאה רבה יותר מאלה המסתפקים רק בסרט. וכל כך משום שמדובר בגלריה המסועפת מאוד של פיזיקאים, אנשי צבא, טכנאים ומרגלים רבים הדורשים פענוח מפורט של המניעים, האישיות והמטרות שהנחו אותם. "אופי" אופנהיימר בפי מכריו, היה גאון יוצא דופן ובעל יכולות נדירות של לימוד, הטמעה ומנהיגות, אך היו בו גם מידה של רברבנות, ומידה של הסתרה ונטייה לשקרים קטנים שסיבכו אותו בחברה טרופת הדעת שבה חי. כל אלה אינם מצדיקים את המלכודות שהניחו לפתחו אויביו, שגילו קומוניסט חתרן מתחת לכל אבן, אבל הביוגרפים שלו אינם מעלימים את המעידות המיותרות של "אופי" שהקלו עליהם מאוד.
• • •
ג'יי רוברט אופנהיימר נולד במשפחה יהודית מסורתית ואמידה מאוד. כשנשאל, לא אחת, מה מסתתר מאחורי ה־J הפותח את שמו, נהג לומר כי אינו מבטא דבר, כמו ה־S בשמו האמצעי של הנשיא הארי ס. טרומן. אך ה־J של "אופי" היה קיצורו של שמו הפרטי, ג'וליוס, שאופנהיימר הסתיר משום שלא אהב אותו. כשהרצה באוניברסיטה בהולנד על תורת הקוואנטים בשפה ההולנדית, עורר השתאות והתפעלות, וכשנשאל לפשר הדבר אמר, ודאג שהידיעה תופץ, כי למד הולנדית על בוריה בשבועות אחדים. הוא הִרבה לפתוח נאומים והרצאות במשפט בסנסקריט, ולא הכחיש את הסיפורים הנלהבים על בקיאותו בתורות המזרח. כשנשאל כיצד יכונה הניסוי הראשון של פצצת האטום השיב בלא היסוס "טריניטי" — השילוש — ולא הסביר מדוע. הוא לא הכחיש כשפשט ההסבר כי בחר בשם זה לזכר שירו המהולל של אחד מגדולי המשוררים האנגלים, ג'ון דאן, איש המאה ה־17. ייחוס זה יוסיף לכתר שלו בקיאות בשירה האנגלית, שספק אם התברך בה.
כשנשאל על כך לאחר המלחמה ולפני שנבחר לעמוד בראש פרויקט מנהטן, השיב אופנהיימר בתקיפות, כי הוא לא היה מעולם חבר במפלגה הקומוניסטית האמריקאית. עם זאת, הקיפו אותו מכל עבר חברי מפלגה ופעילים בה. אחיו, פרנק, אשתו וגם אהובתו בברקלי, היו קומוניסטים מוצהרים שלא העלימו את העובדה מ"אופי", ולא היססו לעניין אותו להשתתף בפעילות של המפלגה. הוא נרתם לניסיונות להקים איגוד מקצועי לוחמני באוניברסיטה, הוא תרם בנדיבות למטרות המפלגה, וכשסייע בתרומות למחנה הרפובליקני במלחמת האזרחים בספרד, כל ברקלי ידעה על כך. כשהתבקש להגדיר את נטייתו הפוליטית בפני הוועדה לאחר המלחמה, אמר שהוא ליברלי ופרוגרסיבי ברוח ה"ניו דיל" של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. חבריו הקומוניסטים היו ודאי נוקטים הגדרה מקובלת באותם ימים ומתארים אותו כ"חבר נלווה" או, אולי, בתואר הלעגני "סלון קומוניסט". לימים יתפתל, יסתיר וגם ישקר כאשר יפנו נגדו את כל הצדדים "האדומים" שלו, ובכללם הסתרת מיני רמזים שהשמיעו באוזניו חברים שביקשו לרתום אותו לעגלתה של מוסקבה.
כל העובדות "המחשידות" האלה היו גלויות ומפורשות לעיני אנשי הצבא שבחנו היטב כל פרט בחייו לפני שפנו אליו והציעו לו לנהל את פרויקט מנהטן. אופנהיימר לא היסס וקיבל עליו לבנות את הפצצה שתסיים את מלחמת העולם. לאחר המלחמה יאמר כי הוא קיבל את המשימה בלב חפץ, משום שהיה משוכנע שהיא תוטל על גרמניה. אך כשנאמר לו, לאחר הצלחת "טריניטי", כי עתה משגרמניה הנאצית חדלה להתקיים, היא תופנה ליפן. אופנהיימר לא התנגד וגם לא דחה את טענת הנשיא החדש טרומן, כי הפצצה היא האמצעי היחיד שישכנע את הקיסר והגנרלים הלוחמניים שלו להיכנע. הפצצה תמנע את הצורך של פלישה יבשתית ליפן והרג של עשרות אלפי חיילים אמריקאים. אופנהיימר השתכנע. הוא לא שינה לחלוטין את עמדתו גם כשנודעו ממדי ההרג וההרס. בעיקרו של דבר קיבל את עמדתו של טרומן, משליך הפצצה, כי משקיבל על עצמו את המשימה, הוא התחייב לייצר אותה. השאלה על מי תוטל הפצצה חורגת מהסמכות שלו. ההצעה להמשיך בפרויקט מנהטן ולהתקדם לפצצה נוראה יותר, פצצת מימן, היא שהטרידה אותו. עמיתו לצוות ההקמה, אדוארד טלר, תבע בתוקף להתקדם בנתיב המימן. אופנהיימר התנגד והעלה נימוקים מאוד פרגמטיים. כל יתרונה של פצצת האטום שהוא בנה בכך שהיא נשק הרתעתי. פצצת המימן, גם אם בנייתה תושלם בהצלחה, לא תשרת שום מטרה, שהרי גם האויבים יודעים שפצצת מימן לא תופעל לעולם, שהרי פירושה הרס מוחלט של העולם כולו. טלר לא השתכנע והעיד נגד אופנהיימר בוועדת הסנאט. התנגדותו להמשך הייצור של פצצת המימן ותביעתו לפרק את מחנה ההקמה בלוס אלמוס ולא עמדותיו הקומוניסטיות, כביכול — הן שעמדו בייסוד החשדות בבגידה שהועלו נגדו ושלילת סיווגו הביטחוני.
הנשיא טרומן היה בפוטסדאם, גרמניה, בשעה שהתבשר על הצלחתה הלא־משוערת של "טריניטי". הוא מיהר ללחוש באוזנו של סטלין על ההישג שישנה את כל התמונה. אך בניגוד לטרומן, סטלין ידע כל מה שצריך לדעת על הנעשה בלוס אלמוס. המרגלים שלו היו חרוצים וזריזים. הסוד של אופנהיימר נודע לטרומן רק חודשים אחדים קודם לכן. כל שנות כהונתו כסגנו של רוזוולט בנשיאות מידרו אותו מפרויקט מנהטן. בוועידה דיברו משתתפיה על הצורך להביס מהר ככל האפשר את יפן ועל העולם החדש שייבנה לאחר המלחמה. אך חשדנים כבר הבחינו בסימנים הראשונים של המהפך. בעלי הברית מאתמול יהיו בתוך חודשים אחדים לאויבים במלחמה הקרה.
אופנהיימר יהיה לאחד הקורבנות הטרגיים של המלחמה הזו. התנגדותו הנבונה והפרגמטית לרעיון פצצת המימן התפרשה כבגידה באינטרסים של המערב. הנטייה המופגנת לרעיונות חברתיים מתקדמים הוצגה כחבירה לשטן האדום ממוסקבה. אופנהיימר המוחצן הושתק ונאלם. את שנות החיים שנותרו לו בילה בחיבוטי נפש ובצער משתק.
ספרם של מרטין ג'יי שרווין וקאי בירד ראוי לכל השבחים. "אופי" שלהם הוא דמות מורכבת ורבת־פנים שמשלמת מחירים נוראיים על חטאים קטנים וחסרי משמעות. 'פרומתאוס אמריקאי' שלהם הוא לא רק סיפורה של הפצצה האמריקאית ויוצרה, אלא גם מסכת ההרס הטרגית של חברה הנכנעת לנתיב שכופים עליה מיני רואי שחורות מופרעים החושפים "בוגדים" ומרעילי בארות בכל פינה. •
American Prometheus: The Triumph and Tragedy of Robert Oppenheimer // Kai Bird, Martin J. Sherwin } Knopf } 2005 } 721 pp
